בימים אלו הכל רץ כל כך מהר שאני לא מספיקה להבין מי נגד מי בכלל. השבוע הזה היה פורה מהרבה בחינות,  בראשון נסענו לראות רכבים. תדרכנו את עצמינו, לבשנו את חליפת האיומים, התיעצנו עם אנשים. הגענו למגרש הרכבים (הפרטי) למוכר שהמליצו לנו עליו ונדלקנו על האוטו הראשון שהוא הציע לנו. אמנם זה אוטו ששום דבר מעבר לזה שהוא נראה כמו אוטו במראה החיצוני אי אפשר לומר עליו היו לו נתנים טובים סוזוקי SX4 GLX בן 6 שנים, עבר 54000 ק"מ יד ראשונה מאדם פרטי. על פניו הכל מעולה. המחיר שהוא הציע לנו הוא 48500 ש"ח כאשר המחירון 50400. החלפנו מבטים והחלטנו פה אחד לשים דמי רצינות (1000 ש"ח שמוחזרים לנו אם בדקנו את הרכב ולא מצא חן בעינינו וגם שווי בדיקת הרכב מוחזר אם יש בעיה בשלדה/מנוע או משהו חשוב אחר.

לאחר מכן אחרי שקיבלנו את מס' הרכב עשינו משהו לא הכי חוקי אני מניחה וביקשנו מחברה לבדוק את ההיסטוריה הביטוחית של הרכב. הסתבר שהוא עשה תאונה ב 2013 והביטוח שילם 18000 ש"ח. מחר נוסעים עם בר שמבין לראות את הרכב ולהעביר אותו בדיקה מקיפה לראות אם יש על מה לדבר בכלל. אנחנו שנינו גרועים בטירוף במשא ומתן ומיקוחים. אנחנו אוהבים אז לוקחים אין לנו את שריר המיקוח הזה וזה דבר בעייתי. החלטנו שאחרי שנבדוק ונוודא שבאמת הרכב תקין והפגיעה הייתה לא במשהו באמת חיוני אולי נתמקח על דמי ירידת ערך הרכב. נראה איך זה ילך כי אנחנו חזקים בתכנונים אבל כאשר זה מגיע לרגע האמת... :(

עוד אחרי סיבובים רבים בחנויות הרהיטים מצאנו סלון. האמת שממש כלום לא מצא חן בעינינו ואנחנו כרגיל אוהבים את הדברים שהתאהבנו בהם ממבט ראשון. אז ממבט ראשון אהבנו ספה של 3 בצבע תכלת וכורסא חרדלית ברשת Urban. M אהב במיוחד את המחיר... ובאמת כל השאר היה הרבה יותר יקר והרבה פחות יפה לטעמנו. מה שכן שילוב הצבעים מאוד אפנתי אך מאוד מאתגר... לא יודעת איך לעצב את הסיפור הזה. בזמן מילוי הפרטים המוכר הסתכל והסתכל עלי ואז שאל מאיפה הוא מכיר אותי. הסתבר שחשב ששירתנו יחד (בהחלט מחמאה כי הוא קטן ממני לפחות ב 5 שנים). הסברתי לו שאני לא מכירה את היחידה אבל שהשירות שלי היה בכמה בתי ספר והוא קפץ ואמר שמשם הוא זוכר אותי (הזוי שעד היום זוכרים אותי... נו טוב אי אפשר להאשים אותם 😜).

כאשר נכנסנו לדירה כדי לראות מה המצב ומה צריך ולמדוד קצת, חשכו עינינו. הדירה עברה שיפוץ על חשבונה של אמא של M בניצוח המייסד אך לפני 3 שנים ונראית.... כאילו היא לא עברה שום שיפוץ, ואני מדברת על השקעה מאוד נדיבה של כסף מצידה. הטעות של חמותי הייתה שלא השתתפה ולא פיקחה על התהליך ואת החשבון נשלם אנחנו כי צריך לשפץ מחדש כמעט. חזרתי הביתה לאמא שלי בוכה והצהרתי שאני נשארת לגור אצלם ולא מעניין אותי כלום!

M לא התנגד במיוחד ואמר לי שהקמפינג אצל ההורים בהחלט מוצא חן בעיניו וגם ההורים נהנים מהנוכחות שלנו.

יום למחרת החלטנו לקחת את אמא וסבתא שלי לדירה כדי לקבל מבט נוסף על הדברים. הן היו כבר הרבה יותר אופטימיות ולמרות שגם הן היו בשוק שהמקום בכלל עבר שיפוץ הן אמרו שקוסמטיקה קלה תספיק בתור התחלה.

בגדול מהדברים הדחופים צריך לצבוע את כל הדירה, לתקן דוד שמש ולתקן את דלת ההזזה. מהדברים הפחות דחופים הייתי משפצת את כל האמבטיה (בתור התחלה אולי רק נחליף שם את הארון שמתחת לכיור ונסגור עיניים על הזוועה שהמייסד אירגן שם כי הוא שם ז*** ככה גדול על איפה נחיה וזה מרגיש כאילו כל השיפוץ הזה היה לעשות לנו דווקא ולהראות שממש לא מעניין אותו כמה כסף נשפך שם ולאיזו מטרה...). דבר נוסף שהייתי משנה זה המטבח, ז"א אפילו לא משנה כי יש שם סט ארונות עליונים ותחתונים אלא הייתי מוסיפה עוד מקומות איחסון והכל...

הרצפה שם מזעזעת אבל בהתחשב בזה שאני מעריכה שנחיה שם משהו כמו 5 שנים ואולי נמכור כדי לעבור למקום יותר גדול (בהנחה שגם חמותי סגורה על העניין כמובן... פשוט הדירה הובטחה ל M. לא העברנו בעלות כדי לא לאבד את האפשרות של הנחה על דירה ראשונה לצעירים. כמובן שיכול להיווצר מצב שכאשר נחליט למכור והדירה על שם אמא של M היא תגיד שהיא צריכה את הכסף או משהו כזה ונדפקנו אבל זה באמת כבר לקפוץ לפני הרכבת...).

חוץ מכל זה אנחנו צריכים לקנות את כל הרהיטים, כבר התחלתי לעבוד בתכנת הדמיה גראפית ולתכנן את הדירה ולעצב ככה שיש לי עיסוקים כיפיים. כבר מדדנו, התווכחנו, חיפשנו ודי נסגרנו על מה בא לנו. העניין הוא שהרבה מזה יהיה בהזמנה מנגר (הוא עשה את החדר שלי ושל אחי והיה לו וייב טוב) אז זאת שאלה של מחיר...

נראה כמה הוא ייבקש על כל זה וקודם נראה כמה יישאר אחרי התיקונים והצביעה (שאגב M החליט שיעשה לבד במקום להזמין איש מקצוע. אני די מתנגדת אבל אמא שלי החכמה אמרה שינסה כמה קירות, יראה כי מכוער ואז נזמין את איש המקצוע חחח). M כבר בוכה שאין מצב שישאר לו כסף למחשב החדש שהוא תיכנן לו אבל אני אומרת לו שזו החלטה שלו, ברגע שיעלה את זה בסדר העדיפויות אני אחשוב איך להנדס את שאר הצרכים סביב זה.

מה שמחמם את הלב והעין אלו 2 הגינות הענקיות שיש שם. דווקא שם המייסד עשה עבודה לא רעה ומה שיישאר לנו זה לשתול עוד קצת צמחים ולהנות מהפירות!

אנחנו כבר כמה ימים מנקים שם, שמנו מערכת סטריו ישנה של סבתא שלי ולצלילי הדיסקים הישנים שהיא מוכנה לנגן באופן מאוד בררני אנחנו מתקדמים לאט לאט. בגדול, זה ממש כייף לעצב ולארגן את המקום שלנו 😊

זה המקום הראשון שהוא באמת שלנו וזה מרגיש אחרת. כבר לא מחפפים אלא באמת משקיעים מכל הלב.

המחשבה שלי קצת רצה קדימה ואני אומרת אבל אם נזמין עכשיו דברים שמתאימים בול לדירה ואז עוד כמה שנים נעבור... מצד שני מתי נחיה? למה לחכות? אז החלטתי שלא אחשוב רחוק מדי או כמו שאומרים: "Think globally fuck locally"

😝😝😝

בין היתר אנחנו כמובן עוסקים בענייני הפוריות, כבר הייתי בבדיקת שד שעברתי תודה לאל בהצלחה וגם עשיתי עוד 3 בדיקות גנטיות שנוספו מאז 2012. על הדרך גם אישרתי להם להשתמש ב DNA המלכותי שלי לצורך המדע 😉

בשבוע הבא יש ל M בדיקת זרעונים, נקווה שהם עברו משחיית פנאן על הגב עם משקפי שמש ומרגריטה לשחיית מרתון אטרף אחרי שהתכוננו, אכלו והתפתחו והולכים להפתיע בגדול! זה מזכיר לי את הכתבה המעולה הזאת!

M גם עשה בדיקות הורמונליות שהראו שהכל די תקין ויש לו רק קצת טוסטסטורון נמוך (מזל שאפלי הוא מאוד גבוה חחח)

לאחר מכן יש לי בדיקות הורמונליות אבל זה עוד שבועיים כנראה ואז צילום רחם. הבנתי שזה ממש לא כייף גדול אבל אני מעדיפה לעשות מאשר לחשוב מה אם לכן אנחנו עובדים על הכל בראבק. וכמו שהרופא של מיקמיק אומר, סקס הוא תנאי הכרחי 😝

חיפושי העבודה של M פורים טפו טפו טפו, שלי לעומת זאת הרבה פחות. אני מצד אחד לא עושה יותר מלהסתכל בכמה אתרים אבל מצד שני אין יותר מדי אפשרויות וזה למען האמת קצת מלחיץ.

העניין הוא שאני עסוקה סביב השעון אז אין לי ממש זמן לכלום גם לא לעצמי אז אני פחות מרוכזת בזה וחוששת מהרגע בו אצטרך ממש להתעסק בזה.

***עכשיו לחלק העצוב והקשה. ייתכנו תיאורים קצת גרפיים אז מודיעה מראש :(

לפני כמה שבועות התחילו לסבתא שלי שברוסיה כאבים ברגל, היא בת 81 וחיה לבד, סבא נפטר לפני 6 שנים והיא סרבה לעבור לארץ. הייתי בטוחה שמדובר בדלקת פרקים או עוד משהו של מבוגרים. היא סרבה לקרוא לרופא ולא ממש הצליחה ללכת. אחרי משהו כמו שבועים של כן לא אבא שלי טס אליה כי הבנו שזה לא עובר ושצריכים לעשות משהו (חשבנו יעבור מעצמו והשכנה הייתה באה לעזור לה קצת). אחרי שבוע ומיליון בדיקות שביצעו לה ולא העלו דבר התחילו לתת לה משככי כאבים וקצת תרופות. היא התחילה בהזיות. התחילה לחפש את סבא שלי ז"ל ולא לזהות את אבא שלי ודברים בנוסח הזה. אבא שלי ממש נבהל כי הוא אמר שהיא בסדר ואז פתאום מתהפכת ומדבר שטויות וזה ממש מפחיד. הזמינו רופא שאמר שזה יכול להיות ורשם לה תרופות, רק התריע שהיא יכולה לפתח אלרגיות. אבא שלי החליט לתת לה אותן ברגע שראה שהיא ממש לא מזהה אותו ובתדירות גבוהה יותר מחפשת את סבא ושוכחת מה שהוא אמר לה לגבי המוות שלו ושהראה לה מסמכים והכל. פעם אחת אפילו ביקשה מאבא שלי מסמכים כדי לוודא שהוא זה הוא. אבא שלי שלא ידע מה לעשות התחיל לתת לה תרופות. הטיסה שלו הייתה אמורה להיות היום אבל בלילה שלפני הטיסה הוא קם לשרותים מוקדם בבוקר והחליט לוודא אם סבתא בסדר. נכנס לחדר וחשכו עיניו. הוא מספר שראה אותה על הרצפה כולה מבולבלת בתוך שלולית דם וההליכון הפוך איפשהו בצד. כנראה שניסתה לקום לשרותים ונפלה. הם הזמינו אמבולנס ונסעו מייד לבית החולים. בביה"ח היו חדשות רעות מאוד, היא שברה את עצם האגן (אם אני מתרגמת נכון) וזקוקה מייד לניתוח. הבעיה שהם לא יודעים איך תגיב להרדמה כי היא אסמטית. בסוף החליטו על הרדמה באפידורל כי זה מה שעושים למבוגרים. מסכנה רק לחשוב שהיא תצטרך לסבול את הכאבים האלו. אבא אומר שמבחינת הראש המצב הולך ונהיה רע יותר והיא מאוד מבולבלת ומדברת פעם לעניין ופעם בכלל לא. הבעיה שלא ברור איך היא תעבור את הניתוח ואחריו יש משהו כמו חצי שנה שיקום. הבעיה שבמהלך השיקום מישהו צריך להיות איתה 24/7. הוא אמר שאם היא תהיה בהכרה ותבין דברים הוא רוצה לקחת מטפלת שתחיה אצלה (החסרון והפחד וזה מה שאמרו לו שאם קורה לה משהו בבית המטפלות האלו יכולות להבהל ולברוח ולהשאיר אותה ככה..) היתרון בזה שזה בבית שלה ואפשר לרשת את הבית במצלמות למשל ולוודא שהיא מקבלת כל מה שצריך. האפשרות השנייה עוד פחות סימפטית וזה בית אבות וזה רק למצב שהיא בכלל לא תהיה בהכרה ותבין מה קורה וזה סיוט מסוג אחר. דבר ראשון היא בהכרה אמורה לחתום שהיא מסכימה לזה ואם לא אז זה דרך ביה"מ וזה בכלל לא ברור איך עושים. דבר שני הוא שעם מה שקורה בבתי האבות בארץ אני מפחדת אפילו לחשוב מה קורה ברוסיה ושם אי אפשר לוודא ולרשת במצלמות ולהיות 24/7 כדי לוודא שהיא מקבלת יחס ראוי ומכובד. פה כאשר סבתא רבא שלי הייתה בבית אבות סבתא שלי הייתה הולכת אליה פעמיים ביום מאכילה וסועדת אותה ועדיין היו ליקויים אז שם..

לא מגיע לאף אחד להתקע לבד בבית אבות כמו כלב ואני אפילו לא יודעת מה להגיד לאבא כי אני לא יכולה להבין לבד מה עושים ומה חושבים. המצב התדרדר כל כך מהר מהכל בסדר לגילה לטירוף (היא אומרת שהיא מרגישה כאילו היא חיה באיזה עולם מקביל שלא מחובר למציאות ומדי פעם מתחברת, היא רואה אנשים וסבתא שלה ז"ל באה אליה וכו'..). זה כל כך נורא ועצוב ואני באמת לא יודעת מה לחשוב או לעשות. אני אפילו לא יודעת מה לאחל לה לפני הניתוח ואני מרגישה מפלצת שאני בכלל חושבת ככה אבל זה לא מהמקום של חוסר "הנוחות" שלנו עם המצב אלא עם מה שהיא הייתה רוצה. אחרי שזה התחיל ואבא הביא לה הליכון היא אמרה לי מפורשות, זהו, זה נגמר ומאז הכל התדרדר ממש מהר. המחשבה עליה שם לבד עם אנשים זרים מטריפה אותי ואני לא יודעת מה לעשותכי אין שום פתרון למצב הזה. להביא אותה עכשיו לארץ על גבול הטירוף כי היא גם לא ניידת וגם אין לנו שום ביטוחים בשבילה כי היא לא תושבת ולא יהודייה ולא כלום ובכלל לא ברור מה לעשות. הצעתי לאבא לבוא לעזור לו אבל הוא אומר שההוצאות נורא גבוהות גם ככה ואני לא באמת יכולה לעזור לו. אולי אמא תיסע כי היא יכולה מעבר לתמיכה נפשית לעזור יותר עם הביורוקרטיה והכל. אני לא יודעת מה אני אמורה לחשוב או להרגיש זה היה צפוי אבל היה בלתי אפשרי להתכונן לזה. הדחקתי את זה אבל אני לא יכולה עוד כי כבר אין לאן ואני לא יודעת מה יהיה. אני יכולה רק לקוות בשבילה שהדברים יקרו כפי שהיא רוצה ואם היא רוצה שנחזיק אותה איתנו אז שהכל ילך במגמת שיפור ואם היא רוצה שנשחרר אותה אני נותנת לה גם את זה כי אני באמת רוצה רק את מה שהיא רוצה.