3 משימות יש לי להיום:
לכתוב מכתב בגרמנית לבעלת הדירה (אין לה מייל כי היא ממש מבוגרת) שאנחנו רוצים לעזוב
לארגן את כל המסמכים לגנטיקאי מחר
לכתוב תכנית לחופשה של החברה הכי טובה שלי שמגיעה בשישי בלילה.

ומה אני עושה?
יושבת ובוכה
למה?
כי עוד חברה הודיעה שהיא תהפוך לאמא, שלשום זאת הייתה מישהי מפה והיום גם החברה הזאת.
הייתי אמורה להיות איתה באותו השבוע.
אני חוזרת בראש על כל המנטרות וזה שאין בעולם פייר או לא פייר או הטבות על התנהגות טובה או נק' זכות או אפילו איזון מזדיין. אני אומרת לעצמי שוב שאלו חברות ושאני מפרגנת להן ושאני לא עושה לעצמי Pitty party ושצריך לעבור דרך הקשה כדי לצאת בצד השני ושזה לא על חשבוני ולא קשור אלי בכלל 
אבל בשורה התחתונה, כואב לי.
אז אני חוזרת לבכות על המקלדת מה שמעניין זה שלפני כן כשלא ידעתי עליהן הכל היה בסדר, הייתה לי תכנית היו לי משימות הכל זרם על מי מנוחות אז למה מספיק שרומזים על משהו כזה אני מתפרקת? הרי הייתי בסדר לפני כן,
למה ידיעות על מישהו אחר מערערות את הכל וזורקות אותי אחורה!?
למה כל מידע כזה הוא סטירה בפרצוף, למהאחרי כמעט 3 שנים של להיות בכל זה אני לא חסינה כבר!?
ואני כבר לא מרגישה אובססיבית כמו קודם ולא מתעסקת בזה כמו קודם כי עם מספיק מפלות גם אני
למדתי להרים ידיים אבל בכל זאת משהו כזה כל פעם מחדש מערער אותי.
עייפתי מלנסות להרים את עצמי כל פעם מחדש
לקנות משהו כבר לא עוזר ולסדר לא עוזר ולהעסיק את עצמי בשיט שלא מעניין אותי לא עוזר
אני לא ממש יודעת מה עוזר
אני מניחה שרק זמן עוזר ושגם זה יעבור

---

יושבים על הספה, M צוחק שהתמשמנתי קצת באיזור הבטן
אני: נו מה אתה רוצה, אני כבר 3 שנים בהריון...
אני כמו פילה... פילה המפילה... 
המממ נראה לי רמת הציניות שלי הפתיעה אפילו את M.. האמת שגם אותי...