הפוסט נמחק כבר פעמיים וזה פשוט כאב לב אחד ענק כי התחלתי לכתוב אותו לפני כמה חודשים טובים
עכשיו אני ממש לא יודעת איך להחזיר אותו או מה לעשות, כל כך מדכא אוף!
אני חושבת שאתחיל מהעבודה כי למעשה לא סיפרתי עליה בבלוג מעולם אלא רק את ההתחלה ההתחלתית והינה אנחנו כבר באמצע השנה...
אז אני רכזת של תנועת נוער ומאז שהתחלתי הרבה מאוד דברים קרו בתנועה ועם הילדים וההורים ומה לא. אני יכולה בלב שלם להגיד שזאת עבודה מאתגרת, לא כמו הקודמת כמובן כי מדובר רק בחצי משרה והרב מהבית ואת הילדים אני פוגשת למעשה רק פעם בשבוע במסגרת הפעילות אבל עדיין. כאשר מדובר בעבודה עם ילדים יש המון אתגרים. כל אחד והסרטים והבעיות שהוא מביא מהבית וכמובן שיש את המדריכים שהם מתבגרים ואת החברה שהם בשנת שירות שהם כביכול ההכי בוגרים אבל למעשה גם הם ילדים...
הסניף בעיר שלנו קטן, אנחנו רק 13 ילדים (חניכים), 7 מדריכים, 2 ש.ש (שנת שירות) ואני.
אני מרגישה שמתחילת העבודה שלי עשינו דרך מטורפת, אני בקשר עם כל ההורים ויודעת די טוב מה קורה.
הילדים ממצב של בקושי רשומים, נרשמו כולם ומביאים חברים ומאוד נהנים להגיע. כמובן שזה לא בזכותי או רק בזכותי אבל בהחלט אני מרגישה שעשינו דרך.
כיוון שזו תנועה מסורתית אז היה לנו השנה שבתון סניפי שהיה כל שנייה על סף ביטול אבל בסוף התקיים והיה הצלחה מסחררת ושבתון ארצי. היו המון פעולות סניפיות וכמובן עבודה בקבוצות. הקבוצה הכי בעייתי שלי היא ג-ד שהם בלתי נשלטים אבל מצאנו שיטה לרסן אותם ומאז הם והמדריכה שלהם במקופ הרבה יותר טוב.
אני חושבת שהתגברתי על עצמי לא מעט פעמים בעבודה הזאת, אם זה לדבר עם הורים שאני תמיד מהססת ובסוף רק טוב יוצא מזה ואם זה בתקשורת מול הילדים שבאים לחבק ובאמת נותנים המון אהבה.
נכון שהדרך לאהבה הזאת כרוכה בהמון קשיים ואני בעבודה הזאת הבנתי בשביל עצמי שמסגרת פורמלית או בלתי פורמלית של ביה"ס או גופים מהסוג הזה פשוט לא מתאימה לי. אני מרגישה שאני לוקחת קשה מדי ומתעסקת מדי בדברים והתגמול זעום לעומת ההשקעה. מורים מבחינתי הם כמו רופאים או אחיות, זאת שליחות והעבודה היא 24/7 אבל התגמול לא ורגעי האושר מההצלחות הם מאוד קצרים לעומת רגעי הקושי וסבל שכרוך בכל הסיפור הזה.
העבודה הזאת בהחלט לימדה אותי עוד קצת על תקשורת בינאישית וגישה לאנשים ובמיוחד נוער, לימדה אותי להקשיב ולקחת צעד אחורה כשצריך. המנהלת שלי מרגישה שאני לא החלטית אבל מה שהיא לא מבינה זה, שאני מאוד החלטית פשוט יותר חשוב לי שהחברה שלי שעושים את העבודה בהתנדבות בשנת השירות שלהם ירגישו שהם עושים משהו ולא שאני אשתלט על הכל. אז זה מתבטא בזה שאני מוותרת להם הרבה וזורמת אתם במקום נגיד להעביר הרבה יותר דברים למדריכים. נכון שכולם היו מרוויחים אם הייתי נותנת להם אקסטרה תוכן אבל אני נתקלת בהתנגדות מצד מ ול הש.שנים אז למה בכוח... אני משחררת ומאפשרת להם להיות משמעותיים. אני מניחה שמבחינת מהנהלת שלי זה קצת אז למה אני משלמת לך אבל זה לא באמת נכון כי זה שומר על הרמוניה בסניף. מ מאוד מתחברת אלי, היא טכנית אני רק בצעיר. מאוד פעלתנית (בעצם הרבה יותר ממני בגילה) ורוצה לבלוע את העולם. בהתחלה לקח לנו זמן להתרגל אחת לשנייה כי היא הייתה מאוד נעלבת מכל דבר ולא משתפת אותי מה עובר עליה. עשיתי אתה מספר שיחות של אם לא תדברי אין לי דבר לדעת ויהיה לי הרבה יותר קל אם תבואי ותשפתפי מאשר שאני אצטרך להוציא ממך בכוח. היא הבינה ובאמת אמרה שזה משהו שהיא סוחבת מהבית כי אבא שלה גם ככה, מתעצבן עד שהוא מתפוצץ. הסברתי לה שאני פה בשביל שהם יוכלו למלא את הפוטנציאל שלהם ושל הסניף ולכן התקשורת בנינו קריטית. כמובן שיש פה ושם חיכוכים כי הם דעתנים וגם אני אבל מה לעשות. אני חושבת שבאיזשהו מקום בעבודה הזאת למדתי לשחרר ולהיות בסדר עם זה שאני לא תמיד בשליטה. להיות שלמה עם זה שהמצב בכל רגע נתון יכול להשתנות והכל בסדר. למדתי להתגמש ולזרום עם מה שקורה ושהכל הפיך ותקין איך שלא יהיה. מול ההורים כמובן שזה לא תמיד פשוט אבל אני משתדלת בעיקר להיות שם בשבילם ולתת להם הרגשה שהילד שלהם מקבל את המקסימום, מה שנכון אגב.
כמובן שתמיד יהיו את ההורים שמרגישים שהכל לא מספיק אבל זה כבר שלהם...
עם הילדים גם נוצרו יחסים מענייינים. זה משעשע לראות איך הם רואים אותי. הם כל הזמן מציינים שאני לא רכזת סטנדרטית שנחמד להם איתי ושהאחרות יותר רציניות או קשוחות. אני תמיד שואלת אם הם מרגישים שאני לא מספיק ממלכתית אתם כי אני תוהה האם אני צריכה להיות נגיד יותר קשוחה אבל הם אומרים שהם לא מרגישים שאני לא מספיק אלא שזה איפה שצריך ובשאר הזמן פשוט נעים להם איתי. אני כמובן כן נותנת להם בראש איפה שצריך אבל במידה, כנראה בגלל זה הם אוהבים להיות איתי. אני לא מרגישה שאני צריכה להיות ממלכתית ומרוחקת כדי לגרום להם להקשיב לי ולעשות מה שאני רוצה וצריכה לכן אני נוקטת בשיטת הרכזת המגניבה חחחח
יש כמובן אירועים שזורקים אותי לרצפה ושאני לא ממש יודעת מה עושים, למזלי הם ממש מעטים.
בשבוע שעבר היה אירוע שערער אותי לחלוטין. עדיין ככל שאני נזכרת בזה אני מתחלחלת.
ילדה בכיתה ה הגיעה לסניף בוכה. לקחתי אותה לחדר אחר כדי להבין מה עובר עליה.
היא סיפרה שבדרך לפעולה ראתה תאונה מחרידה של דריסת תינוקת, כאשר התקרבה ראתה שזאת אחות של חברה מאוד טובה שלה. תיארה לי פרטים גראפייים של האירוע. סיפרה שהם כמו משפחה באים לבקר הרבה ושהתינוקת שנדרסה היא מהממת וחייכנית וחכמה וכו... סיפרה שההורים שלה עלו לביה"ח עם האמא של התינוקת ושנודע שהיא לא שרדה את התאונה. שהחברה שלה התקשרה ואמרה לה שהיא רוצה להתאבד ושהיא לא מסוגלת לחיות בלי אחותה הקטנה.
שאלתי אם דיברה על זה עם אמא שלה ואמרה לי שכן.
מעבר לזה סיפרה שגם אצלם במשפחה הדוד שלה נפטר וזמן קצר אחריו הדודה. המשיכה בזה שהיא לא יודעת איך תחיה בלי החיוך והחיבוק של הילדה ושאחותה לא יודעת איך תמשיך. אמרה שהיא חייבת להיות חזקה אבל שכל מה שהיא יכולה זה לבכות וכו'... כל הזמן הזה תיארה דברים בפרטי פרטים על היחסים בין המשפחות ועל הילדה ובכתה בכי תמרורים...
הלכתי להביא לה טישו והיא בינתים חזרה לפעילות בקבוצה. החלטתי להתקשר לאמא שלה להבין מה קורה ואז לחשוב איך להתמודד ולמי לפנות. האמא שאלה מה הילדה סיפרה אז תיארתי לה ארוכות...
היא אמרה שמכל זה, רק זה שהיא ראתה תאונה זה נכון, את כל השאר היא המציאה...
הייתי בהלם מוחלט כי ישבתי עכשיו חצי שעה מול ילדה שסיפרה לי סיפור שלם ובכתה...
האמא למעשה לא התרגשה ונראה שזה משהו שחוזר על עצמו עם הילדה, אני לעומת זאת...
לקח לי כמה ימים לחזור לעצמי אחרי הסיפור הזה...
אבל חוץ מזה יש פעילות רגילה, אפילו לקראת פורים, ממש לא ציפינו אבל הגיעו מלאאא ילדים והיה ממש ממש מוצלח!
עכשיו מתוכנן טיול פסח שלא ברור אם יתקיים בגלל הקורונוה ואז יש את כל אפריל שרובו חופש ואז נשאר רק מאי ויוני שבאי יש ל"ג בעומר וביוני שאת סיומי השנה והכל...
בעיקרון גם בקיץ ביולי יש להם מחנה קיץ ארוך אבל אני לא יוצאת אליו. וככל הנראה אסיים לעבוד ביולי.
עכשיו אני ממש לא יודעת איך להחזיר אותו או מה לעשות, כל כך מדכא אוף!
אני חושבת שאתחיל מהעבודה כי למעשה לא סיפרתי עליה בבלוג מעולם אלא רק את ההתחלה ההתחלתית והינה אנחנו כבר באמצע השנה...
אז אני רכזת של תנועת נוער ומאז שהתחלתי הרבה מאוד דברים קרו בתנועה ועם הילדים וההורים ומה לא. אני יכולה בלב שלם להגיד שזאת עבודה מאתגרת, לא כמו הקודמת כמובן כי מדובר רק בחצי משרה והרב מהבית ואת הילדים אני פוגשת למעשה רק פעם בשבוע במסגרת הפעילות אבל עדיין. כאשר מדובר בעבודה עם ילדים יש המון אתגרים. כל אחד והסרטים והבעיות שהוא מביא מהבית וכמובן שיש את המדריכים שהם מתבגרים ואת החברה שהם בשנת שירות שהם כביכול ההכי בוגרים אבל למעשה גם הם ילדים...
הסניף בעיר שלנו קטן, אנחנו רק 13 ילדים (חניכים), 7 מדריכים, 2 ש.ש (שנת שירות) ואני.
אני מרגישה שמתחילת העבודה שלי עשינו דרך מטורפת, אני בקשר עם כל ההורים ויודעת די טוב מה קורה.
הילדים ממצב של בקושי רשומים, נרשמו כולם ומביאים חברים ומאוד נהנים להגיע. כמובן שזה לא בזכותי או רק בזכותי אבל בהחלט אני מרגישה שעשינו דרך.
כיוון שזו תנועה מסורתית אז היה לנו השנה שבתון סניפי שהיה כל שנייה על סף ביטול אבל בסוף התקיים והיה הצלחה מסחררת ושבתון ארצי. היו המון פעולות סניפיות וכמובן עבודה בקבוצות. הקבוצה הכי בעייתי שלי היא ג-ד שהם בלתי נשלטים אבל מצאנו שיטה לרסן אותם ומאז הם והמדריכה שלהם במקופ הרבה יותר טוב.
אני חושבת שהתגברתי על עצמי לא מעט פעמים בעבודה הזאת, אם זה לדבר עם הורים שאני תמיד מהססת ובסוף רק טוב יוצא מזה ואם זה בתקשורת מול הילדים שבאים לחבק ובאמת נותנים המון אהבה.
נכון שהדרך לאהבה הזאת כרוכה בהמון קשיים ואני בעבודה הזאת הבנתי בשביל עצמי שמסגרת פורמלית או בלתי פורמלית של ביה"ס או גופים מהסוג הזה פשוט לא מתאימה לי. אני מרגישה שאני לוקחת קשה מדי ומתעסקת מדי בדברים והתגמול זעום לעומת ההשקעה. מורים מבחינתי הם כמו רופאים או אחיות, זאת שליחות והעבודה היא 24/7 אבל התגמול לא ורגעי האושר מההצלחות הם מאוד קצרים לעומת רגעי הקושי וסבל שכרוך בכל הסיפור הזה.
העבודה הזאת בהחלט לימדה אותי עוד קצת על תקשורת בינאישית וגישה לאנשים ובמיוחד נוער, לימדה אותי להקשיב ולקחת צעד אחורה כשצריך. המנהלת שלי מרגישה שאני לא החלטית אבל מה שהיא לא מבינה זה, שאני מאוד החלטית פשוט יותר חשוב לי שהחברה שלי שעושים את העבודה בהתנדבות בשנת השירות שלהם ירגישו שהם עושים משהו ולא שאני אשתלט על הכל. אז זה מתבטא בזה שאני מוותרת להם הרבה וזורמת אתם במקום נגיד להעביר הרבה יותר דברים למדריכים. נכון שכולם היו מרוויחים אם הייתי נותנת להם אקסטרה תוכן אבל אני נתקלת בהתנגדות מצד מ ול הש.שנים אז למה בכוח... אני משחררת ומאפשרת להם להיות משמעותיים. אני מניחה שמבחינת מהנהלת שלי זה קצת אז למה אני משלמת לך אבל זה לא באמת נכון כי זה שומר על הרמוניה בסניף. מ מאוד מתחברת אלי, היא טכנית אני רק בצעיר. מאוד פעלתנית (בעצם הרבה יותר ממני בגילה) ורוצה לבלוע את העולם. בהתחלה לקח לנו זמן להתרגל אחת לשנייה כי היא הייתה מאוד נעלבת מכל דבר ולא משתפת אותי מה עובר עליה. עשיתי אתה מספר שיחות של אם לא תדברי אין לי דבר לדעת ויהיה לי הרבה יותר קל אם תבואי ותשפתפי מאשר שאני אצטרך להוציא ממך בכוח. היא הבינה ובאמת אמרה שזה משהו שהיא סוחבת מהבית כי אבא שלה גם ככה, מתעצבן עד שהוא מתפוצץ. הסברתי לה שאני פה בשביל שהם יוכלו למלא את הפוטנציאל שלהם ושל הסניף ולכן התקשורת בנינו קריטית. כמובן שיש פה ושם חיכוכים כי הם דעתנים וגם אני אבל מה לעשות. אני חושבת שבאיזשהו מקום בעבודה הזאת למדתי לשחרר ולהיות בסדר עם זה שאני לא תמיד בשליטה. להיות שלמה עם זה שהמצב בכל רגע נתון יכול להשתנות והכל בסדר. למדתי להתגמש ולזרום עם מה שקורה ושהכל הפיך ותקין איך שלא יהיה. מול ההורים כמובן שזה לא תמיד פשוט אבל אני משתדלת בעיקר להיות שם בשבילם ולתת להם הרגשה שהילד שלהם מקבל את המקסימום, מה שנכון אגב.
כמובן שתמיד יהיו את ההורים שמרגישים שהכל לא מספיק אבל זה כבר שלהם...
עם הילדים גם נוצרו יחסים מענייינים. זה משעשע לראות איך הם רואים אותי. הם כל הזמן מציינים שאני לא רכזת סטנדרטית שנחמד להם איתי ושהאחרות יותר רציניות או קשוחות. אני תמיד שואלת אם הם מרגישים שאני לא מספיק ממלכתית אתם כי אני תוהה האם אני צריכה להיות נגיד יותר קשוחה אבל הם אומרים שהם לא מרגישים שאני לא מספיק אלא שזה איפה שצריך ובשאר הזמן פשוט נעים להם איתי. אני כמובן כן נותנת להם בראש איפה שצריך אבל במידה, כנראה בגלל זה הם אוהבים להיות איתי. אני לא מרגישה שאני צריכה להיות ממלכתית ומרוחקת כדי לגרום להם להקשיב לי ולעשות מה שאני רוצה וצריכה לכן אני נוקטת בשיטת הרכזת המגניבה חחחח
יש כמובן אירועים שזורקים אותי לרצפה ושאני לא ממש יודעת מה עושים, למזלי הם ממש מעטים.
בשבוע שעבר היה אירוע שערער אותי לחלוטין. עדיין ככל שאני נזכרת בזה אני מתחלחלת.
ילדה בכיתה ה הגיעה לסניף בוכה. לקחתי אותה לחדר אחר כדי להבין מה עובר עליה.
היא סיפרה שבדרך לפעולה ראתה תאונה מחרידה של דריסת תינוקת, כאשר התקרבה ראתה שזאת אחות של חברה מאוד טובה שלה. תיארה לי פרטים גראפייים של האירוע. סיפרה שהם כמו משפחה באים לבקר הרבה ושהתינוקת שנדרסה היא מהממת וחייכנית וחכמה וכו... סיפרה שההורים שלה עלו לביה"ח עם האמא של התינוקת ושנודע שהיא לא שרדה את התאונה. שהחברה שלה התקשרה ואמרה לה שהיא רוצה להתאבד ושהיא לא מסוגלת לחיות בלי אחותה הקטנה.
שאלתי אם דיברה על זה עם אמא שלה ואמרה לי שכן.
מעבר לזה סיפרה שגם אצלם במשפחה הדוד שלה נפטר וזמן קצר אחריו הדודה. המשיכה בזה שהיא לא יודעת איך תחיה בלי החיוך והחיבוק של הילדה ושאחותה לא יודעת איך תמשיך. אמרה שהיא חייבת להיות חזקה אבל שכל מה שהיא יכולה זה לבכות וכו'... כל הזמן הזה תיארה דברים בפרטי פרטים על היחסים בין המשפחות ועל הילדה ובכתה בכי תמרורים...
הלכתי להביא לה טישו והיא בינתים חזרה לפעילות בקבוצה. החלטתי להתקשר לאמא שלה להבין מה קורה ואז לחשוב איך להתמודד ולמי לפנות. האמא שאלה מה הילדה סיפרה אז תיארתי לה ארוכות...
היא אמרה שמכל זה, רק זה שהיא ראתה תאונה זה נכון, את כל השאר היא המציאה...
הייתי בהלם מוחלט כי ישבתי עכשיו חצי שעה מול ילדה שסיפרה לי סיפור שלם ובכתה...
האמא למעשה לא התרגשה ונראה שזה משהו שחוזר על עצמו עם הילדה, אני לעומת זאת...
לקח לי כמה ימים לחזור לעצמי אחרי הסיפור הזה...
אבל חוץ מזה יש פעילות רגילה, אפילו לקראת פורים, ממש לא ציפינו אבל הגיעו מלאאא ילדים והיה ממש ממש מוצלח!
עכשיו מתוכנן טיול פסח שלא ברור אם יתקיים בגלל הקורונוה ואז יש את כל אפריל שרובו חופש ואז נשאר רק מאי ויוני שבאי יש ל"ג בעומר וביוני שאת סיומי השנה והכל...
בעיקרון גם בקיץ ביולי יש להם מחנה קיץ ארוך אבל אני לא יוצאת אליו. וככל הנראה אסיים לעבוד ביולי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה