סיימנו לצבוע בשעה טובה!!!
יצא ממש ממש יפה, צבע חם ונעים כזה ואני מרחפת בבית ומתחילה להרגיש שאני חלק מזה גם.
בימים הקרובים אולי אפילו היום מתחילים להגיע דברי החשמל ואני חייבת לקפוץ לדירה לשטוף שם לפני שדברים תחילים לזרום כדי שיהיה נעים.
יצא ממש ממש יפה, צבע חם ונעים כזה ואני מרחפת בבית ומתחילה להרגיש שאני חלק מזה גם.
בימים הקרובים אולי אפילו היום מתחילים להגיע דברי החשמל ואני חייבת לקפוץ לדירה לשטוף שם לפני שדברים תחילים לזרום כדי שיהיה נעים.
אתמול M הלך בפעם הראשונה לעבודה החדשה שלו! הוא קיבל משרד עם נוף מהמם לים ונראה לי שהוא מתרגש. גם מקום העבודה זה מה שהוא רצה וזאת עבודה ממשלתית כך שהוא יכול עכשיו לבנות את המעבדה שלו לאט ובטוח והעיקר שברוגע ולא לעבוד בלחץ ועצבים כמו קודם. זהו, עכשיו הכל בידיים שלו ואני מקווה שישכיל ליצור לעצמו סביבה נעימה ובעיקר רגועה.
בראשון M ואני הלכנו לרופא השיניים שלנו, לא היינו כבר כמה שנים אצלו ואחרי שהוא בדק, צילום ועשה ל M סתימה הגיע התור שלי. אצלי הוא לא ראה שום דבר מעניין למזלי ואפילו שיבח אותי (וזה חברים, לא משהו שקורה בד"כ אצל רופא שיניים...). הוא קרא ל M חזרה והראה לו את הצילומים שלי לעומת שלו ואמר שכיוון שהייתי כזאת ילדה טובה שנשאר לו זמן והוא מפציר בו לעשות ניקוי אבנית. למי שמכיר רק שינניות חינניות מכללית סמייל לא יבין את גודל הזוועה והפחד ש M חש באותו הרגע. הרופא שלנו הוא יסודי, טוב ומאוד... רוסי. ז"א שהייתה סיבה טובה מאוד לפחד כאשר הוא ראה אצל M "סלעים" כפי שהוא קרא להם כבר בצילום. M פוחד מהניקוי הזה פשוט פחד מוות. מפה לשם, הרופא שכנע אותו לחזור ואני רק שמעתי קולות קדיחה איומים וציוצים רפים של M המסכן שהתפתל בכיסא.
חבל שלא הבאתי איתי סוכריה כי אחרי ש M סיים הוא היה מאושר כמו ילד (שהוא יצא מזה חי) והרגיש מינימום גיבור מלחמה. הוא הסביר לי שזה היה 50 גוונים של אפור הגרסא הלא מצונזרת ואמר שמעכשיו הכל קטן עליו, ואז חייך אלי חיוך הוליוודי שובה לב 😀.
ביום חמישי נסענו בלב לא פחות כבד לצילום הרחם שלי ו M צחק שכיוון שהיה פורים שהרחם שלי התחפש לדוגמנית. אני צחקתי פחות כי קראתי ברשת דברים ממש מחרידים ושקשקתי. הגעתי לרופא והוא היה דווקא מצחיק והחתים אותי על מסמך שאומר "אם אני אחורר לך את הרחם או שאגרום לפלישה ממאדים הישר לשם, אני לא אחראי"... הפלישה דווקא פחות הטרידה אותי אבל הוא הסביר ששלא כמו פעם המכשור השתנה והכל הרבה יותר הומני עכשיו.
ירדנו למקום של הצילום וחיכינו, וחיכינו... כמעט שעתיים...
לאחר מכן האחות המקסימה הכניסה אותי לחדר והרופא צהל: "הו! הינה הגרמניה שלנו" ודיבר איתי רצת גרמנית לשחרור האוירה חחחח. בגדול כל התהליך ארך בלחץ 5 ד', הוא הכניס ספקולום (ופתח לי את האמאמא...) ומשם לא כל כך הבנתי מה הוא עשה למען האמת אבל היה רק רגע אחד שזה היה מאוד לא נעים (לקחתי לפני זה איבופרופן שהבאתי מגרמניה ויש שם מינון שיכול להכניע סוס אז אני מניחה שזה גם השפיע)...
הכל היה נקי ברחם היפה שלי שלגמרי דיגמן לתפארת. אילו היו חסימות חלילה זה יכל להיות הרבה פחות נעים כי היו מזריקים לשם יוד תחת לחץ וזה מורגש אבל לא קרה ואני יצאתי משם צוהלת ושמחה (כמוני מסיכה חהחה).
האמת שכל שאר היום לא כאב לי אז לגמרי התפננו לענייננו ובערב אפילו יצאתי עם הבנות ביניהן הפטפטנית.
בסופה"ש נסענו לחמותי והיה ממש נחמד, אכלנו, בילינו יחד היה בהחלט מהנה. הם קצת התקילו אותנו לגבי פסח. בד"כ אנחנו חוגגים עם המשפחה שלי וכיוון שלחמותי יש משפחה בעיר שלנו חשבתי שכמו בכל שנה נחגוג אצלינו ואז נתקדם למשפחה של חמותי וככה כולם מרוצים. הם הוזמנו אבל למשפחה של המייסד. אני (וגם הם) לא מתים עליהם, יש שם מיני טיפוסים ואם אני צריכה להחליט איפה לחגוג זה בטח לא יהיה שם, שם זה מרגיש לא נוח וטבעי ואני לא ממש יודעת איך להתנהג. המשפחה שלו החליטו שצריך "לקרב את הדור הצעיר" ואיכשהו נקלענו לקירוב הזה.. אחרי שהזמינו אותנו למלא חגים אמרתי שבסדר אני מוותרת ופעם אחת ניסע אליהם. האמת שיש לי מטרות די אגואיסטיות שזה אולי לחפש דרכם עבודה כי הם מאוד מקושרים וגם כמובן לתת גב לחמותי וגיסי שלא ינבלו שם עם משפחה שלא באמת שלהם. בכל מקרה, ויתרתי. הפעם.
אמא שלי עוד לא יודעת... ואי ואי...
הדרמה למען האמת התחילה אתמול בערב, אני מול גיסי... כמה שלא רציתי להיות במצב הזה אוף.
כבר סיפרתי עליו קודם ועכשיו היה איזה משהו, טוב לא יודעת...
הדירה צבועה אבל אין בה עדיין כלום (נכון לאתמול). ישבנו אחרי ארוחת הערב ודיברנו. לאחי יש יום הולדת 20 השבוע והזמנו את המשפחה של M לעיר שלנו לחגוג את יום ההולדת. חמותי הציעה שגיסי יבוא כבר בחמישי שיבלה איתנו כי אין לו חברים בארץ (הוא עלה לא מזמן) וגם משעמם לו איתם הזקנים. אני אמרתי שבשמחה. הוא יכול לעצור לישון אצל דודה שלו וזה נהדר. הבעיה התחילה דקה מאוחר יותר כאשר גיסי החליט שהוא רוצה לישון בדירה שלנו שאין בה דבר וחצי דבר והוא רוצה לישון על הרצפה. הסברתי לו שזה מטורף בהתחשב בזה שיש לו מקום לישון ובדירה אין לי אפילו שמיכה להביא לו (ובאמת שאין לי). הוא ממש התחיל להתעקש שזה נוח לו על הרצפה ושאין שום בעיה. אני כבר יצאתי מאיזון כי אם לומר את האמת אנחנו רק צבענו ועוד לא נכנסנו ולאט לאט מתחילים להביא דברים ואין לי שום עניין שמישהו ישהה בדירה לפנינו. אנחנו בונים את הקן שלנו ואני לא רואה שום צורך שמישהו יתביית על הבית החדש שלי לפני שבכלל נכנסתי זה מאוד מציק לי ומטריד אותי. התחיל משחק כוחות כי הרגשתי שהוא ממש מנסה לסמן טריטוריה (הדירה שייכת חמותי והיא מייעדת אותה לנו והוא יודע ואין לו בעיה עם זה כי הוא מקבל בית בארה"ב.. זה היה מין משהו שהרגיש לי כמו ניסיון להראות את המקום שלו בתוך המשפחה הקטנה שלנו ואני לא התכוונתי לוותר). ניסיתי לתרץ בזה שאני לא רוצה שיישן על הרצפה (וזה באמת ככה, כבר מזמן לא שמעתי משהו כל כך מגוחך...) אבל זה לא עבד. אתמול אמרתי ל M שאני נורא מוטרדת ולא מוכנה שאף אחד יעשה לנו קמפינג בסלון עד שלא ניכנס ונתארגן בדירה, שאולי זה נשמע הזוי אבל אני רוצה להרגיש שזה הבית שלי ולא מוכנה להביא אורחים עד שאנחנו נהיה מסוגלים לארח. ופה בדיוק העניין, אני רוצה להסביר לגיסי בצורה מאוד ברורה שהוא אורח, אמנם מאוד רצוי אבל אורח ושיתנהג בהתאם. זה ממש הכניס אותי למצב רוח קרבי (זה בד"כ אומר שאני יוצאת למלחמה ואני הולכת לנצח). דיברתי עם M ונראה שהוא הסכים להסביר לאח שלו שהוא יוזמן לשהות בדירה ברגע שהכל יהיה מוכן ואחרי שניכנס לגור שם. אפילו כאשר אני כותבת את השורות הללו קופצים לי כל הפיוזים אוף! :(
במקום לשמוח בשביל בעלי ולחגוג לו את היום הראשון של העבודה אני אמורה להתעסק בשיט הזה שלא עוזב אותי עד שייפתר! 😡
דיברתי אתמול שוב בערב עם M והוא בחצי קריצה אמר לי שאני מטורפת אבל שאין בעיה ושאם כבר מישהו טריטוריאלי פה זאת אני ושאני רואה לגמרי לא נכון את אח שלו... נגיד... אני לא חושבת שאני טועה מדי אבל זה לא משנה ואם אני טועה אז מה טוב אבל מה שחשוב הוא שאנחנו ניכנס ראשונים לדירה, נסדר נהפוך אותה לבית ואז נזמין אורחים, שיקראו לי משוגעת, מה איכפת לי.
ודבר שני, גבולות, גבולות ושוב פעם גבולות. אני מרגישה שאח שלו מנסה שלא לספור אותי אבל אני נחושה להראות לו שזה לא יקרה ואם הוא רוצה שנהיה בתחרות, זה חבל מאוד אבל אני אנצח בזה, הוא לא מכיר אותי מהכיוון הזה ולא כדאי גם, אפילו אני לא אוהבת את עצמי תחרותית.
היום המשיך עם עוד דברים מעצבנים. התקשרו מחנות החשמל שרוצים להביא את הדברים שלנו (למרות שביקשתי החל מיום שלישי אבל מילא. בחנות יש כמה אנשים וכולם מעופפים ברמה שלא ראיתי מעולם ממש ביזיון. זה מוזר בהתחשב בזה שההורים שלי קונים שם שנים ומקבלים אחלה שירות. המוביל הגיע ואחרי שסיים נתתי לו 50 ש"ח טיפ, הוא הסתכל באי הבנה ואמר, אבל ההובלה עולה 200 ש"ח... אני נאלמתי דום. בחנות בשום שלב הם לא אמרו שאנחנו צריכים לשלם את ההובלה, זה לא צוין בשום מקום ולא אני או M שמענו מעולם את הסכום הזה (אחרת מן הסתם הייתי מביאה איתי כסף!). המוביל התקשר לחנות והתחלנו משא ומתן... המוכר בסוף אמר שזה עליו ונסעתי הביתה. אחר כך הוא התקשר אלי שוב וניסה לגרום לי לשלם איתו חצי חצי, הסברתי לו שוב שאילו היינו מדברים על זה קודם הייתי משלמת גם את כל הסכום אבל כיוון שתנאי הקניה שלנו לא כללו דמי הובלה אני לא מוכנה לשלם או להתחלק עם כל הכבוד.
בסוף הוא התרצה ואמר שהוא ישלם (די באמת?? חוצפן!). אמא שלי האירה את הצד החיובי, שכל השיחה נעשתה בעברית ואני ללא קושי קיבלתי את מה שחתמתי עליו.
העיקרון שלי בחיים הוא מאוד פשוט, צדק. אני מוכנה לשלם ומוכנה הרבה דברים אבל אני לא מוכנה שיתחמנו אותי. תגידו לי מראש שאלו התנאים ואין שום בעיה אבל לא תגידו ותנסו אותי, סליחה, עד כאן.
מפליא אותי כל פעם מחדש מאיפה החוצפה של האנשים! לא מצליחה בשום צורה להתרגל לזה :(
דבר נוסף שלא אפשר לאמא שלי ולי לישון היה יום ההולדת המתקרב של אחי. פעם דיברנו איתה כמה היה נוחמ שבגרמניה היה נהוג בחברה שכל אחד במסעדה משלם על עצמו. זה נוח מהבחינה שאין את הלחץ הזה על האורח האם הוא נתן מספיק במעמד נתינת המתנה בדמות כסף והוא יכול להרגיש בנוח להזמין כל דבר ולא לפחד שחתן השמחה מפסיד עליו. מהצד המארח זה מוריד את הלחת של עם כמה הפסד אני אתקע ואת האי וודאות. אמא שלי החליטה לעשות את יום ההולדת במסעדה והתקשרה לדוד שלי להציע לו שבמקום שיביאו מתנות (זה תמיד כסף) שפשוט כל אחד ישלם על עצמו ונסגור פינה. הוא הסכים ואמר שזה נראה לו אחלה רעיון ומייד התקשר לסבתא שלי להתלונן, אמר: "מה היא חושבת שאנחנו קמצנים? שאנחנו לא מביאים מספיק? מה זה, להזמין למסעדה על חשבוני וכו'...". סבתא כמובן ספרה לאמא ואני ואמא שלי נכנסנו לסרטים מטורפים, איזו בושה ואולי הוא צודק ומה בכלל הצענו את זה. בשלב הזה כמובן החלטנו שלא להציע את הרעיון לחמותי כדי לא לבייש את עצמינו עוד יותר...
אמא שלי שנשברה בשלב מסויים התקשרה במהלך טיול רגלי עם סבתא שלי לדוד שלי ואמרה לו שחוזרים לתכנית המקורית. הוא אמר בסדר והתקשר מייד לסבתא שלי. להפתעתנו הוא התחיל להגיד לה שדווקא זאת הייתה תכנית טובה וכו'... קיצר שטות...
בכל מקרה, אם בעתיד נחליט שכן לפעול ככה (כי בנינו זה ממש הגיוני ונוח, מה גם שאחי נוטה להזמין תמיד את המנות הכי יקרות ואז ההורים שלי מתחילים לפחד שמא לא הביאו מספיק...) לא ברור איך להוציא את זה לפועל. הרי שכולם יקבלו חשבון ולהתחיל לחשב עם מחשבון בשולחן זה די לא נעים ואיזו אפשרות עוד יש הרי המלצרים לא יכולים לדעת מי משלם עם מי... איך אתם עושים את זה?
נסיים באופטימיות... שלשום היינו בים והיה פשוט מדהים! מין תחושה אלוהית משתלטת, מזג האויר היה מושלם ללא טיפת רוח וחמים וכייף, אפילו הרטבתי רגלים היה פשוט מושלם בצורה שקשה להעביר במילים. היה ריח מדהים של ים וטבע, ממש ממכר, היה בא לי לצעוד שם לבד ולהנות מהנוף...
בראשון M ואני הלכנו לרופא השיניים שלנו, לא היינו כבר כמה שנים אצלו ואחרי שהוא בדק, צילום ועשה ל M סתימה הגיע התור שלי. אצלי הוא לא ראה שום דבר מעניין למזלי ואפילו שיבח אותי (וזה חברים, לא משהו שקורה בד"כ אצל רופא שיניים...). הוא קרא ל M חזרה והראה לו את הצילומים שלי לעומת שלו ואמר שכיוון שהייתי כזאת ילדה טובה שנשאר לו זמן והוא מפציר בו לעשות ניקוי אבנית. למי שמכיר רק שינניות חינניות מכללית סמייל לא יבין את גודל הזוועה והפחד ש M חש באותו הרגע. הרופא שלנו הוא יסודי, טוב ומאוד... רוסי. ז"א שהייתה סיבה טובה מאוד לפחד כאשר הוא ראה אצל M "סלעים" כפי שהוא קרא להם כבר בצילום. M פוחד מהניקוי הזה פשוט פחד מוות. מפה לשם, הרופא שכנע אותו לחזור ואני רק שמעתי קולות קדיחה איומים וציוצים רפים של M המסכן שהתפתל בכיסא.
חבל שלא הבאתי איתי סוכריה כי אחרי ש M סיים הוא היה מאושר כמו ילד (שהוא יצא מזה חי) והרגיש מינימום גיבור מלחמה. הוא הסביר לי שזה היה 50 גוונים של אפור הגרסא הלא מצונזרת ואמר שמעכשיו הכל קטן עליו, ואז חייך אלי חיוך הוליוודי שובה לב 😀.
ביום חמישי נסענו בלב לא פחות כבד לצילום הרחם שלי ו M צחק שכיוון שהיה פורים שהרחם שלי התחפש לדוגמנית. אני צחקתי פחות כי קראתי ברשת דברים ממש מחרידים ושקשקתי. הגעתי לרופא והוא היה דווקא מצחיק והחתים אותי על מסמך שאומר "אם אני אחורר לך את הרחם או שאגרום לפלישה ממאדים הישר לשם, אני לא אחראי"... הפלישה דווקא פחות הטרידה אותי אבל הוא הסביר ששלא כמו פעם המכשור השתנה והכל הרבה יותר הומני עכשיו.
ירדנו למקום של הצילום וחיכינו, וחיכינו... כמעט שעתיים...
לאחר מכן האחות המקסימה הכניסה אותי לחדר והרופא צהל: "הו! הינה הגרמניה שלנו" ודיבר איתי רצת גרמנית לשחרור האוירה חחחח. בגדול כל התהליך ארך בלחץ 5 ד', הוא הכניס ספקולום (ופתח לי את האמאמא...) ומשם לא כל כך הבנתי מה הוא עשה למען האמת אבל היה רק רגע אחד שזה היה מאוד לא נעים (לקחתי לפני זה איבופרופן שהבאתי מגרמניה ויש שם מינון שיכול להכניע סוס אז אני מניחה שזה גם השפיע)...
הכל היה נקי ברחם היפה שלי שלגמרי דיגמן לתפארת. אילו היו חסימות חלילה זה יכל להיות הרבה פחות נעים כי היו מזריקים לשם יוד תחת לחץ וזה מורגש אבל לא קרה ואני יצאתי משם צוהלת ושמחה (כמוני מסיכה חהחה).
האמת שכל שאר היום לא כאב לי אז לגמרי התפננו לענייננו ובערב אפילו יצאתי עם הבנות ביניהן הפטפטנית.
בסופה"ש נסענו לחמותי והיה ממש נחמד, אכלנו, בילינו יחד היה בהחלט מהנה. הם קצת התקילו אותנו לגבי פסח. בד"כ אנחנו חוגגים עם המשפחה שלי וכיוון שלחמותי יש משפחה בעיר שלנו חשבתי שכמו בכל שנה נחגוג אצלינו ואז נתקדם למשפחה של חמותי וככה כולם מרוצים. הם הוזמנו אבל למשפחה של המייסד. אני (וגם הם) לא מתים עליהם, יש שם מיני טיפוסים ואם אני צריכה להחליט איפה לחגוג זה בטח לא יהיה שם, שם זה מרגיש לא נוח וטבעי ואני לא ממש יודעת איך להתנהג. המשפחה שלו החליטו שצריך "לקרב את הדור הצעיר" ואיכשהו נקלענו לקירוב הזה.. אחרי שהזמינו אותנו למלא חגים אמרתי שבסדר אני מוותרת ופעם אחת ניסע אליהם. האמת שיש לי מטרות די אגואיסטיות שזה אולי לחפש דרכם עבודה כי הם מאוד מקושרים וגם כמובן לתת גב לחמותי וגיסי שלא ינבלו שם עם משפחה שלא באמת שלהם. בכל מקרה, ויתרתי. הפעם.
אמא שלי עוד לא יודעת... ואי ואי...
הדרמה למען האמת התחילה אתמול בערב, אני מול גיסי... כמה שלא רציתי להיות במצב הזה אוף.
כבר סיפרתי עליו קודם ועכשיו היה איזה משהו, טוב לא יודעת...
הדירה צבועה אבל אין בה עדיין כלום (נכון לאתמול). ישבנו אחרי ארוחת הערב ודיברנו. לאחי יש יום הולדת 20 השבוע והזמנו את המשפחה של M לעיר שלנו לחגוג את יום ההולדת. חמותי הציעה שגיסי יבוא כבר בחמישי שיבלה איתנו כי אין לו חברים בארץ (הוא עלה לא מזמן) וגם משעמם לו איתם הזקנים. אני אמרתי שבשמחה. הוא יכול לעצור לישון אצל דודה שלו וזה נהדר. הבעיה התחילה דקה מאוחר יותר כאשר גיסי החליט שהוא רוצה לישון בדירה שלנו שאין בה דבר וחצי דבר והוא רוצה לישון על הרצפה. הסברתי לו שזה מטורף בהתחשב בזה שיש לו מקום לישון ובדירה אין לי אפילו שמיכה להביא לו (ובאמת שאין לי). הוא ממש התחיל להתעקש שזה נוח לו על הרצפה ושאין שום בעיה. אני כבר יצאתי מאיזון כי אם לומר את האמת אנחנו רק צבענו ועוד לא נכנסנו ולאט לאט מתחילים להביא דברים ואין לי שום עניין שמישהו ישהה בדירה לפנינו. אנחנו בונים את הקן שלנו ואני לא רואה שום צורך שמישהו יתביית על הבית החדש שלי לפני שבכלל נכנסתי זה מאוד מציק לי ומטריד אותי. התחיל משחק כוחות כי הרגשתי שהוא ממש מנסה לסמן טריטוריה (הדירה שייכת חמותי והיא מייעדת אותה לנו והוא יודע ואין לו בעיה עם זה כי הוא מקבל בית בארה"ב.. זה היה מין משהו שהרגיש לי כמו ניסיון להראות את המקום שלו בתוך המשפחה הקטנה שלנו ואני לא התכוונתי לוותר). ניסיתי לתרץ בזה שאני לא רוצה שיישן על הרצפה (וזה באמת ככה, כבר מזמן לא שמעתי משהו כל כך מגוחך...) אבל זה לא עבד. אתמול אמרתי ל M שאני נורא מוטרדת ולא מוכנה שאף אחד יעשה לנו קמפינג בסלון עד שלא ניכנס ונתארגן בדירה, שאולי זה נשמע הזוי אבל אני רוצה להרגיש שזה הבית שלי ולא מוכנה להביא אורחים עד שאנחנו נהיה מסוגלים לארח. ופה בדיוק העניין, אני רוצה להסביר לגיסי בצורה מאוד ברורה שהוא אורח, אמנם מאוד רצוי אבל אורח ושיתנהג בהתאם. זה ממש הכניס אותי למצב רוח קרבי (זה בד"כ אומר שאני יוצאת למלחמה ואני הולכת לנצח). דיברתי עם M ונראה שהוא הסכים להסביר לאח שלו שהוא יוזמן לשהות בדירה ברגע שהכל יהיה מוכן ואחרי שניכנס לגור שם. אפילו כאשר אני כותבת את השורות הללו קופצים לי כל הפיוזים אוף! :(
במקום לשמוח בשביל בעלי ולחגוג לו את היום הראשון של העבודה אני אמורה להתעסק בשיט הזה שלא עוזב אותי עד שייפתר! 😡
דיברתי אתמול שוב בערב עם M והוא בחצי קריצה אמר לי שאני מטורפת אבל שאין בעיה ושאם כבר מישהו טריטוריאלי פה זאת אני ושאני רואה לגמרי לא נכון את אח שלו... נגיד... אני לא חושבת שאני טועה מדי אבל זה לא משנה ואם אני טועה אז מה טוב אבל מה שחשוב הוא שאנחנו ניכנס ראשונים לדירה, נסדר נהפוך אותה לבית ואז נזמין אורחים, שיקראו לי משוגעת, מה איכפת לי.
ודבר שני, גבולות, גבולות ושוב פעם גבולות. אני מרגישה שאח שלו מנסה שלא לספור אותי אבל אני נחושה להראות לו שזה לא יקרה ואם הוא רוצה שנהיה בתחרות, זה חבל מאוד אבל אני אנצח בזה, הוא לא מכיר אותי מהכיוון הזה ולא כדאי גם, אפילו אני לא אוהבת את עצמי תחרותית.
היום המשיך עם עוד דברים מעצבנים. התקשרו מחנות החשמל שרוצים להביא את הדברים שלנו (למרות שביקשתי החל מיום שלישי אבל מילא. בחנות יש כמה אנשים וכולם מעופפים ברמה שלא ראיתי מעולם ממש ביזיון. זה מוזר בהתחשב בזה שההורים שלי קונים שם שנים ומקבלים אחלה שירות. המוביל הגיע ואחרי שסיים נתתי לו 50 ש"ח טיפ, הוא הסתכל באי הבנה ואמר, אבל ההובלה עולה 200 ש"ח... אני נאלמתי דום. בחנות בשום שלב הם לא אמרו שאנחנו צריכים לשלם את ההובלה, זה לא צוין בשום מקום ולא אני או M שמענו מעולם את הסכום הזה (אחרת מן הסתם הייתי מביאה איתי כסף!). המוביל התקשר לחנות והתחלנו משא ומתן... המוכר בסוף אמר שזה עליו ונסעתי הביתה. אחר כך הוא התקשר אלי שוב וניסה לגרום לי לשלם איתו חצי חצי, הסברתי לו שוב שאילו היינו מדברים על זה קודם הייתי משלמת גם את כל הסכום אבל כיוון שתנאי הקניה שלנו לא כללו דמי הובלה אני לא מוכנה לשלם או להתחלק עם כל הכבוד.
בסוף הוא התרצה ואמר שהוא ישלם (די באמת?? חוצפן!). אמא שלי האירה את הצד החיובי, שכל השיחה נעשתה בעברית ואני ללא קושי קיבלתי את מה שחתמתי עליו.
העיקרון שלי בחיים הוא מאוד פשוט, צדק. אני מוכנה לשלם ומוכנה הרבה דברים אבל אני לא מוכנה שיתחמנו אותי. תגידו לי מראש שאלו התנאים ואין שום בעיה אבל לא תגידו ותנסו אותי, סליחה, עד כאן.
מפליא אותי כל פעם מחדש מאיפה החוצפה של האנשים! לא מצליחה בשום צורה להתרגל לזה :(
דבר נוסף שלא אפשר לאמא שלי ולי לישון היה יום ההולדת המתקרב של אחי. פעם דיברנו איתה כמה היה נוחמ שבגרמניה היה נהוג בחברה שכל אחד במסעדה משלם על עצמו. זה נוח מהבחינה שאין את הלחץ הזה על האורח האם הוא נתן מספיק במעמד נתינת המתנה בדמות כסף והוא יכול להרגיש בנוח להזמין כל דבר ולא לפחד שחתן השמחה מפסיד עליו. מהצד המארח זה מוריד את הלחת של עם כמה הפסד אני אתקע ואת האי וודאות. אמא שלי החליטה לעשות את יום ההולדת במסעדה והתקשרה לדוד שלי להציע לו שבמקום שיביאו מתנות (זה תמיד כסף) שפשוט כל אחד ישלם על עצמו ונסגור פינה. הוא הסכים ואמר שזה נראה לו אחלה רעיון ומייד התקשר לסבתא שלי להתלונן, אמר: "מה היא חושבת שאנחנו קמצנים? שאנחנו לא מביאים מספיק? מה זה, להזמין למסעדה על חשבוני וכו'...". סבתא כמובן ספרה לאמא ואני ואמא שלי נכנסנו לסרטים מטורפים, איזו בושה ואולי הוא צודק ומה בכלל הצענו את זה. בשלב הזה כמובן החלטנו שלא להציע את הרעיון לחמותי כדי לא לבייש את עצמינו עוד יותר...
אמא שלי שנשברה בשלב מסויים התקשרה במהלך טיול רגלי עם סבתא שלי לדוד שלי ואמרה לו שחוזרים לתכנית המקורית. הוא אמר בסדר והתקשר מייד לסבתא שלי. להפתעתנו הוא התחיל להגיד לה שדווקא זאת הייתה תכנית טובה וכו'... קיצר שטות...
בכל מקרה, אם בעתיד נחליט שכן לפעול ככה (כי בנינו זה ממש הגיוני ונוח, מה גם שאחי נוטה להזמין תמיד את המנות הכי יקרות ואז ההורים שלי מתחילים לפחד שמא לא הביאו מספיק...) לא ברור איך להוציא את זה לפועל. הרי שכולם יקבלו חשבון ולהתחיל לחשב עם מחשבון בשולחן זה די לא נעים ואיזו אפשרות עוד יש הרי המלצרים לא יכולים לדעת מי משלם עם מי... איך אתם עושים את זה?
נסיים באופטימיות... שלשום היינו בים והיה פשוט מדהים! מין תחושה אלוהית משתלטת, מזג האויר היה מושלם ללא טיפת רוח וחמים וכייף, אפילו הרטבתי רגלים היה פשוט מושלם בצורה שקשה להעביר במילים. היה ריח מדהים של ים וטבע, ממש ממכר, היה בא לי לצעוד שם לבד ולהנות מהנוף...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה