עוד שבוע אנחנו נהיה על המטוס ונחזור ארצה, זה משעשע כי לפני 3 ימים זה היה יום השנה ה-26
מאז שעלינו לארץ עם המשפחה שלי. ההורים שלי היו קצת יותר צעירים ממני והיה להם אותי בת ה-6.
אני לא ממש זוכרת אבל יש תמונות שיזכירו איך חגגנו את הנוביי גוד הראשון שלנו בארץ בהרכב
סמי מלא (סבא וסבתא שלי מצד אבא נותרו ברוסיה, מבחירה ומעולם לא שינו את דעתם וגם
המשפחה של אח של סבתא מצד אמא נשאר שם). בתמונה אני ובת דודה שלי יושבות על קופסא ואוכלות תות. יש טעמים שלעולם זוכרים, בשבילי זה היה הטעם והריח של המקדונלס הראשון שנפתח במוסקווה ממש לפני שעזבנו ואז טעם המילקי שטעמתי בארץ והרגיש לי כל כך מיוחד. הקטע המשעשע הוא שאבא שלי, במהלך משהו כמו 20 שנים כבר, יום יום, בוקר בוקר, אוכל את אותו המילקי חחח
אני מתקשה להאמין ששלוש שנים עברו מאז שעברנו ועוד יותר שבעוד שבוע נחזור לחיים שהיו לנו לפני 3 שנים ונתחיל אותם מהתחלה בעוד השאר כבר נמצאים 3 שנים קדימה. טוב, זה בטח צריך להיות יתרון לעור הפנים, לפחות זה.
מישהי פעם אמרה לי שמי שעובר יש לו את כל החויה הנדירה ומי שנשאר נמצא כל כך עמוק בעולם שלו שמבחינתו כאשר אתה חוזר זה כאילו אתה ממשיך מהנק' שעזבת ולא מהנק' החדשה שנוצרה במקום האחר. וזה כמובן נוסף לפחדים שלי ולחששות, איפה הם ואיפה אני...
אתמול חברה שלחה לי הצעת עבודה, הכוונה שלה הייתה כמובן ממש טובה אבל זה נורא העליב אותי. הצעת עבודה למשרה אדמיניסטרטיבית בשכר קצת מעל המינימום. חשבתי לעצמי, את באמת חושבת שזה מה שאני אמורה לחפש? את באמת מאמינה שזה המקום שבו אני נמצאת ושזה כל מה שאני מסוגלת? בלי חלילה להעליב אף אחד/ת במשרה אדמיניסטרטיבית בשכר קצת מעל המינימום. פתאום הכל בראש שלי התערער, פתאום חשבתי ואולי באמת זה כל מה שאני יכולה לבקש אולי באמת אם אגיש את עצמי לדברים הרבה יותר מאתגרים ומעניינים יגידו לי שחושבים שאני קופצת מעל הפופיק? ואיך זה מסתדר עם ההבנה הברורה שלי שהמשרה הזאת ממש לא תמצא את הפוטנציאל שלי או אפילו תסתכל לכיוונו? הרי מבחינת החברה אני מישהי שעשתה תואר שני במדעי הדשא, עבדה 4-5 שנים במשאבי אנוש ואז התבטלה 3 שנים אי לכך זה כל מה שהיא יכולה לבקש ומבחינתי אני למדתי את מדעי החיים האמיתיים במהלך 3 שנות הרילוקיישן והפכתי למינימום מומחית להמון תחומים שאולי לא מלמדים באוניברסיטאות אבל בהחלט תורמים ויתבטאו בעובדת שאני אהיה אז מה עכשיו מזכירה?!
לפני כמה ימים עשינו ל M מסיבת פרידה, אני הכנתי כמה מאכלים והלכנו להגיד שלום. כמעט כל החברים שלנו כבר עזבו ונשארו בעיקר חברה צעירים שהתחילו לא מזמן במכון אז היה פחות נחמד. מצד שני לא מבאס לעזוב כי באמת כבר לא נשאר לנו כמעט אף אחד פה.
אתמול היה גם היום האחרון שלי בהתנדבות, ואו כמה שמיציתי את הגרמנית הזאת! הם הביאו לי פרחים ואמרו הרבה דברים טובים (אני מניחה) ובכך סיימתי התנדבות של שנה במרכז הזה.
היום היו לנו מלא סידורים, למזלנו ולמרות ש M כמו תמיד דחה דברים לרגע האחרון איכשהו הצלחנו להגיע לבנק ולדבר באנגלית ושיסבירו לנו הכל אז אני מרוצה, בזה מסתיימת כמעט סופית הביורוקרטיה שהיינו צריכים לעשות לפני שאנחנו עוזבים.
האמת שגם סוג של סיימתי לארוז ונשאר רק תיק אחד שצריך לתקן ולסגור ואני מקווה שבימים הקרובים זה יסתיים גם כן ואוכל כבר להיות רגועה גם לגבי זה.
היום גם סופסוף מכרנו את השידה (במחיר זעום אוף) אבל היא הפריט ה 2 לפני אחרון מהגדולים שהיינו צריכים להפטר ממנו. מה שכן היה עם זה קצת קטע. אני מוכרת באתר כמו איביי מקומי כזה. מישהי יצרה איתי קשר והגיעה היום. כשפתחתי את הדלת ראיתי בחורה עטופה כולה, לבושה שחורים ואיתה גבר שלא הייתי רוצה לפגוש בלילה או לדבר לידו עברית. מהלחץ צעקתי ל M חחחח
תכלס הם היו מאוד נחמדים והבחור אפילו לא רצה להיכנס בהתחלה כי הבחורה הורתה לו לחכות לה בחוץ. M עזר להם להוציא את השידה וניסה להכניס אותה לאוטו מה שלא ממש יצא אז הם באים גם מחר עם רכב גדול יותר ואני מקווה שבלי החמולה כי זה היה קצת מלחיץ. מה גם שמהלחץ הצלחתי לדבר רק עברית ולא רוסית, לא שנראה לי שהם היו מבינים. ברור לי שב 99% הם סתם עוד אנשים אבל היה להם את המראה הכי מלחיץ ביקום...
וזה זורק אותי בבום לארץ, לפחדים, ללחצים לערנות ולהכל. הקצב פה (עד עכשיו לפחות למרות שבחודשים האחרונים פחות) היה די איטי ורגוע, לא פחדתי, לא הסתכלתי, לא חשבתי באיזו שפה אני מדברת. בחודשים האחרונים אני רגישה שאני שומעת בטראם בעיקר ערבית או שאולי אני מדמיינת אבל מרגיש לי פחות בטוח. מה גם שעם ההפגנה האחרונה שהכוונות המוצהרות של המפגינים לא השתמעו לשני פנים אני בכלל לא מרגישה בטוחה פה. פשוט בגרמניה לאורך שנתיים לפחות היה לי את הלוקסוס של לא לפחד, לא להיות ערנית להתנתק מהמציאות וזה די ריפא את הפחד שלי מכלבים כי הם פשוט לא נובחים פה וגם את הפחד והצורך לשים לב לכל פיפס אם זה תיק אם זה אדם עם מראה חשוד וכו'...
היה מין רוגע ועכשיו חוזרים לטירוף שבארץ אבל הי, לפחות אני יודעת שבארץ אני יכולה לדבר עברית.
נשארו יומיים לכריסמס ואני עם גרון כואב אוף! מחר ומחרותיים בכל זאת ננסה ללכת למרקט כדי לנצל את הימים האחרונים כי אחר כך כל אחד יהיה עם המשפחה שלו ואנחנו לא הוזמנו לאף אחד אז אנחנו נאכל כמו היהודים בארה"ב בימי הכריסמס כשהכל סגור, במסעדה סינית חחחח
אתמול כבר התחלנו את סיבוב הפרידות שלנו במסעדות שאנחנו אוהבים.
לגרום לבעלי מסעדות פה להכיר אותנו, לפנק ולהיות הקבועים זאת משימה לא פשוטה כלל אבל עמדנו בה יפה והפיצריה עם המולים שליד הבית עם הבעלים הטורקי (אני חושבת) שהיה מפנק אותנו בגראפה הצטערו שאנחנו עוזבים. הבאים בתור זו המסעדה ההודית שהבעלים כל הזמן מפנק אותנו ובכלל ביקר בישראל וכולו סיפורים נהדרים על ארץ הקודש שהוא מספר לנו בעודו דוחף לנו עוד לחם נאן מתנה, שלא יחסר חלילה :)
אנחנו לגמרי כמו איזה ציפורים מקננות ויצרנו לנו בית ופינה חמה בכל מקום.
כל כך מוזר לראות את הדירה כל כך הפוכה כל כך במעבר...
ועכשיו צפוים לנו כמה חודשים של קינון בחדר ילדותי, אתגר מעניין.
בכלל M פתאום התחיל לזרוק שאנחנו צריכים להיות גמישים ולא להתביית על העיר של ההורים שלי שאין בה עבודה ורק בגלל הדירה של אמא שלו שתתפנה אולי במאי...
זה די מעציב אותי אבל אני מבינה שלא ריאלי לנסוע כל יום שעתיים כל כיוון לעבודה לכן כנראה שאם לא תהיה ברירה, אתפשר. 4 שעות בכביש זה שיא שאני לא מוכנה אליו בשום צורה.
החברים כבר שואלים אותנו נו מתי כבר נגיע ואני מקווה שאני סתם מפחדת מהפחד, שכבר כל כך הרבה פעמים עניתי על השאלות שפחדתי מהן שאפילו אני חסינה ובכלל, מה יש לי להתבייש, 3 השנים האלו העניקו לי בטח שלא פחות מהם, טוב אולי קצת פחות, הם כולם התרחבו לפחות בילד אחד בזמן הזה ואנחנו הושלכנו אחורה למינוס 2.
חתיכת חושך היה בגזרה הזאת, לפני יומיים פתאום חשבתי שלילדים של(א)נו קוראים
קאי וגרדה (למה הייתי בטוחה שבסיפור הם היו אחים!?) מהסיפור של אנדרסון שאמנם לא היה גרמני אבל אנחנו מאוד קרובים לדנמרק אז אפשר להגיד שזה תקף. כיוון שאנחנו יודעים שזה היה בן ואז בת זה מתאים מכל הבחינות וגם סיפור ילדותי שלי שאיכשהו תמיד היה מצליח לגעת בפינות החשוכות והעצובות שלי, כנראה שלא סתם.
אז זהו בעצם, עוד שבוע... לא יודעת מה לחשוב או להרגיש, בעיקר מפחדת, מהכל בערך.
סביר להניח שהכל יהיה הרבה פחות דרמטי ואני ידועה ביכולת שלי להסתגל ולהוציא את הטוב מהמצב.
מאז שעלינו לארץ עם המשפחה שלי. ההורים שלי היו קצת יותר צעירים ממני והיה להם אותי בת ה-6.
אני לא ממש זוכרת אבל יש תמונות שיזכירו איך חגגנו את הנוביי גוד הראשון שלנו בארץ בהרכב
סמי מלא (סבא וסבתא שלי מצד אבא נותרו ברוסיה, מבחירה ומעולם לא שינו את דעתם וגם
המשפחה של אח של סבתא מצד אמא נשאר שם). בתמונה אני ובת דודה שלי יושבות על קופסא ואוכלות תות. יש טעמים שלעולם זוכרים, בשבילי זה היה הטעם והריח של המקדונלס הראשון שנפתח במוסקווה ממש לפני שעזבנו ואז טעם המילקי שטעמתי בארץ והרגיש לי כל כך מיוחד. הקטע המשעשע הוא שאבא שלי, במהלך משהו כמו 20 שנים כבר, יום יום, בוקר בוקר, אוכל את אותו המילקי חחח
אני מתקשה להאמין ששלוש שנים עברו מאז שעברנו ועוד יותר שבעוד שבוע נחזור לחיים שהיו לנו לפני 3 שנים ונתחיל אותם מהתחלה בעוד השאר כבר נמצאים 3 שנים קדימה. טוב, זה בטח צריך להיות יתרון לעור הפנים, לפחות זה.
מישהי פעם אמרה לי שמי שעובר יש לו את כל החויה הנדירה ומי שנשאר נמצא כל כך עמוק בעולם שלו שמבחינתו כאשר אתה חוזר זה כאילו אתה ממשיך מהנק' שעזבת ולא מהנק' החדשה שנוצרה במקום האחר. וזה כמובן נוסף לפחדים שלי ולחששות, איפה הם ואיפה אני...
אתמול חברה שלחה לי הצעת עבודה, הכוונה שלה הייתה כמובן ממש טובה אבל זה נורא העליב אותי. הצעת עבודה למשרה אדמיניסטרטיבית בשכר קצת מעל המינימום. חשבתי לעצמי, את באמת חושבת שזה מה שאני אמורה לחפש? את באמת מאמינה שזה המקום שבו אני נמצאת ושזה כל מה שאני מסוגלת? בלי חלילה להעליב אף אחד/ת במשרה אדמיניסטרטיבית בשכר קצת מעל המינימום. פתאום הכל בראש שלי התערער, פתאום חשבתי ואולי באמת זה כל מה שאני יכולה לבקש אולי באמת אם אגיש את עצמי לדברים הרבה יותר מאתגרים ומעניינים יגידו לי שחושבים שאני קופצת מעל הפופיק? ואיך זה מסתדר עם ההבנה הברורה שלי שהמשרה הזאת ממש לא תמצא את הפוטנציאל שלי או אפילו תסתכל לכיוונו? הרי מבחינת החברה אני מישהי שעשתה תואר שני במדעי הדשא, עבדה 4-5 שנים במשאבי אנוש ואז התבטלה 3 שנים אי לכך זה כל מה שהיא יכולה לבקש ומבחינתי אני למדתי את מדעי החיים האמיתיים במהלך 3 שנות הרילוקיישן והפכתי למינימום מומחית להמון תחומים שאולי לא מלמדים באוניברסיטאות אבל בהחלט תורמים ויתבטאו בעובדת שאני אהיה אז מה עכשיו מזכירה?!
לפני כמה ימים עשינו ל M מסיבת פרידה, אני הכנתי כמה מאכלים והלכנו להגיד שלום. כמעט כל החברים שלנו כבר עזבו ונשארו בעיקר חברה צעירים שהתחילו לא מזמן במכון אז היה פחות נחמד. מצד שני לא מבאס לעזוב כי באמת כבר לא נשאר לנו כמעט אף אחד פה.
אתמול היה גם היום האחרון שלי בהתנדבות, ואו כמה שמיציתי את הגרמנית הזאת! הם הביאו לי פרחים ואמרו הרבה דברים טובים (אני מניחה) ובכך סיימתי התנדבות של שנה במרכז הזה.
היום היו לנו מלא סידורים, למזלנו ולמרות ש M כמו תמיד דחה דברים לרגע האחרון איכשהו הצלחנו להגיע לבנק ולדבר באנגלית ושיסבירו לנו הכל אז אני מרוצה, בזה מסתיימת כמעט סופית הביורוקרטיה שהיינו צריכים לעשות לפני שאנחנו עוזבים.
האמת שגם סוג של סיימתי לארוז ונשאר רק תיק אחד שצריך לתקן ולסגור ואני מקווה שבימים הקרובים זה יסתיים גם כן ואוכל כבר להיות רגועה גם לגבי זה.
היום גם סופסוף מכרנו את השידה (במחיר זעום אוף) אבל היא הפריט ה 2 לפני אחרון מהגדולים שהיינו צריכים להפטר ממנו. מה שכן היה עם זה קצת קטע. אני מוכרת באתר כמו איביי מקומי כזה. מישהי יצרה איתי קשר והגיעה היום. כשפתחתי את הדלת ראיתי בחורה עטופה כולה, לבושה שחורים ואיתה גבר שלא הייתי רוצה לפגוש בלילה או לדבר לידו עברית. מהלחץ צעקתי ל M חחחח
תכלס הם היו מאוד נחמדים והבחור אפילו לא רצה להיכנס בהתחלה כי הבחורה הורתה לו לחכות לה בחוץ. M עזר להם להוציא את השידה וניסה להכניס אותה לאוטו מה שלא ממש יצא אז הם באים גם מחר עם רכב גדול יותר ואני מקווה שבלי החמולה כי זה היה קצת מלחיץ. מה גם שמהלחץ הצלחתי לדבר רק עברית ולא רוסית, לא שנראה לי שהם היו מבינים. ברור לי שב 99% הם סתם עוד אנשים אבל היה להם את המראה הכי מלחיץ ביקום...
וזה זורק אותי בבום לארץ, לפחדים, ללחצים לערנות ולהכל. הקצב פה (עד עכשיו לפחות למרות שבחודשים האחרונים פחות) היה די איטי ורגוע, לא פחדתי, לא הסתכלתי, לא חשבתי באיזו שפה אני מדברת. בחודשים האחרונים אני רגישה שאני שומעת בטראם בעיקר ערבית או שאולי אני מדמיינת אבל מרגיש לי פחות בטוח. מה גם שעם ההפגנה האחרונה שהכוונות המוצהרות של המפגינים לא השתמעו לשני פנים אני בכלל לא מרגישה בטוחה פה. פשוט בגרמניה לאורך שנתיים לפחות היה לי את הלוקסוס של לא לפחד, לא להיות ערנית להתנתק מהמציאות וזה די ריפא את הפחד שלי מכלבים כי הם פשוט לא נובחים פה וגם את הפחד והצורך לשים לב לכל פיפס אם זה תיק אם זה אדם עם מראה חשוד וכו'...
היה מין רוגע ועכשיו חוזרים לטירוף שבארץ אבל הי, לפחות אני יודעת שבארץ אני יכולה לדבר עברית.
נשארו יומיים לכריסמס ואני עם גרון כואב אוף! מחר ומחרותיים בכל זאת ננסה ללכת למרקט כדי לנצל את הימים האחרונים כי אחר כך כל אחד יהיה עם המשפחה שלו ואנחנו לא הוזמנו לאף אחד אז אנחנו נאכל כמו היהודים בארה"ב בימי הכריסמס כשהכל סגור, במסעדה סינית חחחח
אתמול כבר התחלנו את סיבוב הפרידות שלנו במסעדות שאנחנו אוהבים.
לגרום לבעלי מסעדות פה להכיר אותנו, לפנק ולהיות הקבועים זאת משימה לא פשוטה כלל אבל עמדנו בה יפה והפיצריה עם המולים שליד הבית עם הבעלים הטורקי (אני חושבת) שהיה מפנק אותנו בגראפה הצטערו שאנחנו עוזבים. הבאים בתור זו המסעדה ההודית שהבעלים כל הזמן מפנק אותנו ובכלל ביקר בישראל וכולו סיפורים נהדרים על ארץ הקודש שהוא מספר לנו בעודו דוחף לנו עוד לחם נאן מתנה, שלא יחסר חלילה :)
אנחנו לגמרי כמו איזה ציפורים מקננות ויצרנו לנו בית ופינה חמה בכל מקום.
כל כך מוזר לראות את הדירה כל כך הפוכה כל כך במעבר...
ועכשיו צפוים לנו כמה חודשים של קינון בחדר ילדותי, אתגר מעניין.
בכלל M פתאום התחיל לזרוק שאנחנו צריכים להיות גמישים ולא להתביית על העיר של ההורים שלי שאין בה עבודה ורק בגלל הדירה של אמא שלו שתתפנה אולי במאי...
זה די מעציב אותי אבל אני מבינה שלא ריאלי לנסוע כל יום שעתיים כל כיוון לעבודה לכן כנראה שאם לא תהיה ברירה, אתפשר. 4 שעות בכביש זה שיא שאני לא מוכנה אליו בשום צורה.
החברים כבר שואלים אותנו נו מתי כבר נגיע ואני מקווה שאני סתם מפחדת מהפחד, שכבר כל כך הרבה פעמים עניתי על השאלות שפחדתי מהן שאפילו אני חסינה ובכלל, מה יש לי להתבייש, 3 השנים האלו העניקו לי בטח שלא פחות מהם, טוב אולי קצת פחות, הם כולם התרחבו לפחות בילד אחד בזמן הזה ואנחנו הושלכנו אחורה למינוס 2.
חתיכת חושך היה בגזרה הזאת, לפני יומיים פתאום חשבתי שלילדים של(א)נו קוראים
קאי וגרדה (למה הייתי בטוחה שבסיפור הם היו אחים!?) מהסיפור של אנדרסון שאמנם לא היה גרמני אבל אנחנו מאוד קרובים לדנמרק אז אפשר להגיד שזה תקף. כיוון שאנחנו יודעים שזה היה בן ואז בת זה מתאים מכל הבחינות וגם סיפור ילדותי שלי שאיכשהו תמיד היה מצליח לגעת בפינות החשוכות והעצובות שלי, כנראה שלא סתם.
אז זהו בעצם, עוד שבוע... לא יודעת מה לחשוב או להרגיש, בעיקר מפחדת, מהכל בערך.
סביר להניח שהכל יהיה הרבה פחות דרמטי ואני ידועה ביכולת שלי להסתגל ולהוציא את הטוב מהמצב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה