נראה לי שאני בכלל לא מכירה את עצמי

נכון היום יום אפור ודכאוני וזה די והותר כדי שאשב במיטה ואבכה אז נכון שזה לא יום שהוא טוב לאינדיקציה של המצב.
אבל בכל זאת...

בבוקר דיברתי עם הבעלול, הוא נמצא בארץ לרגל כנס מדענים שהוא אפילו הרצה בו.
זו הפעם הראשונה שהוא חוזר לארץ עם תוצאות אמיתיות וסיכויים ממשיים להתחיל לחפש עבודה.
הוא סיפר שכולם ממש פרגנו (ברורררר עברנו על ההרצאה שלו מיליון םעמים אפילו אני כבר מכירה את הנושא בע"פ),
אמרו שהוא לא נלחץ ודיבר יםה ומעניין וכו'...
הוא התעניין בקשר לעבודה ואחד החברה אמר שיעביר לו את כל תיק העבודות שלו כדי שיוכל לקבל תמונה מלאה של איך מגישים מועמדויות ומה מצופה ממנו, זו ממש מתנה! איזה כייף שיש אנשים כאלו!
האמת.. שכשיש לי אפשרות והתאפשר לי לא פעם שימשתי כחברה כזו לכמה וכמה, אולי יש קארמה ;)
בכל מקרה, הוא נשמע מעודד מאוד והוא מקווה שתוך חצי שנה אפשר יהיה לזוז הביתה.
אחרי סיפור הדוור זה דווקא משמח אותי. הבנתי סופית שזה לא המקום שלנו ושכנראה שחו"ל זה טוב לתקופה כדי להתאזן אבל אין כמו בבית אחרי הכל החרא שלך פחות מסריח או שלפחות יותר ברור.. הכל מוכר ויש חוקים ברורים אין את הצורך ללמוד הכל מאפס ולחטוף כאפות כל פעם מחדש. הדוור היה הכאפה שלי.
נכון שהיה שם הרבה חוסר הבנה ופערים ואני באמת חושבת שהיה פער עצום בין מה שהוא אמר למה שאני הבנתי
אבל אתמול כששוב ושוב ושוב חשבתי על זה הבנתי שאולי גם אני הייתי לא בסדר ושהוא אולי לא רגיל "להתנהגות חצופה" לא שהרגשתי שממש התחצפתי אבל אם להסתמך על סרטים בתרבות של החברה השחרים יש גבולות מאוד ברורים של עשה ואל תעשה ומשהו שמתפרש כחוצפה עלול להביא מהר מאוד את הסעיף, מזל שהוא לא דקר אותי לפחות (יותר מדי סרטים...).
זה כל כך מצחיק שכל מה שבאמת רציתי היה לעשות את הדברים נכון, להוכיח לו שאני בסדר לרצות אותו, את הפאקינג דוור! כאילו מה יש לי למי איכפת???
אני משלמת לו כסף והוא יתחיל לשים אותי במקום ולצעוק עלי? מה נסגר???
יש לי תחושה שיש שימוש לרעה של החברה בפשעי העבר לבניית מערכת יחסים של פחד ובושה בהווה (קצת מזכיר את השימוש בשואה) בכל מקרה כאילו אם הלבנים התייחסו אלינו פעם רע עכשיו אסור להם להגיד מילה לא במקום כי זו הפליה.. טוב ככה לפחות זה הרגיש.

אז היום שוחחנו עם הבעלול והבנתי כמה דברים (טוב זו לא הארה פתאומית כי דיברנו על זה בטיפול אבל זה האיר דברים אחרים). אולי אני לא באמת האדם האופטימי והשמח שאני חושבת שאני? או האדם שאני מציגה?
אולי אני רק מתייגת את עצמי ככה כי ככה אני יותר lovable?  ככה אני מרצה יותר אנשים וגורמת להם לתת לי יותר חיזוקים ואישורים אולי?
מי אני בכלל?
בטיפול אני מבינה שאני כל היום עסוקה בלשפוט, לבקר ולהלקות את עצמי,
במה יגידו ומה יחשבו ולהתאים את עצמי,
בלפחד מתגובות לא צפויות ומחוסר וודאות, 
בחוסר ביטחון מטורף למרות האמונה החזקה שאני כן מסוגלת,
בלהתכונן למלחמה דימיונית בשיפוטיות של אנשים שלא באמת קיימת ולהסתתר תחת הסוואת
   שיפוטיות וביקורתיות שלי כלפי עצמי שאני נותנת לה פנים חדשות ע"י הלבשתה על אנשים מוכרים,
בלהיות בחרדת כישלון שאני משכנעת את עצמי שהוא בלתי נמנע ואז בכל הכוח מנסה למנוע אותו
   ולהוכיח משהו למישהו,  
בלהתבייש מכישלון לא קיים ובמחיקת כל הישג במחי יד והצהרת חוסר החשיבות שלו,
בלהתמרח באובססיות שונות ומשונות בדיאלוגים פנימיים עם אנשים מומצאים שכועסים, נעלבים, מצפים, מתאכזבים,
בלרעוד בפחד וברתיעה מהתחלת דברים חדשים שכל הזמן נראה לי שהם גדולים עלי ושאם אכשל
  אאכזב כל כך הרבה אנשים,
בלרוץ אחרי חיזוקים, ליטופים, אישורים שאני עושה טוב, שאני עושה נכון, כאילו אין שום ערך לדברים 
  אם זה לא נאמר ע"י אדם מבחוץ,
בלחיות בפחד בכוננות פגיעה, בהישרדות...
מאיפה כל זה הגיע, איך זה פתאום הכל עלה?
כמו איזו ניאגרה או אסלה שהחליטה שדי לה להיות יפה ונקייה וכל החרא פשוט צף לו החוצה ושוחה עכשיו בנחת במקלחת הנקייה. 
האסלה הזו הייתה בטוחה שהיא אופטימית ושמחה בחלקה, קלה ויכולה ללמד אחרים ועכשיו היא עומדת שם אחרי שהיא רק הבינה שהיא לא מבינה כלום ושהכל מסביב בעצם, חרא?
שהיא כל הזמן השקיע בלהעלים את החרא, להדחיק אותו ולדחוף אותו לצינורות, להזרים לשם מים נקיים ולנקות מבפנים רק שלא יצוף.
ופתאום, פתאום זה הכל שם, רואים ומריחים את זה והיא כבר לעולם לא מה שהיא הייתה,
מי היא הייתה בכלל ומי היא עכשיו?