הדוור שכבר פעם שנייה גורם לי לבכות...

זהו המשך עצוב לסיפור הדוור שלי פה בגרמניה ...
בפעם הראשונה שנפגשנו הדוור השחור צעק עלי דברים בגרמנית ואני שלא הבנתי שהייתי אמורה לצאת מהבית כדי לקחת את החבילה ובסה"כ ביקשתי שיסביר מה הוא רוצה נאלצתי ללכת ולבכות לאב הבית שהיה בהלם, לא הבין מה קרה בכלל אבל נאלץ לחבק אותי עד שנרגעתי. 
הסיפור המלא http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=823561&blogcode=14802546

בכל מקרה, היום הסתבר שיש המשך לזוועה הזאת.
במשך 5 חודשים הצלחתי להתחמק ממנו ובעלי היה אוסף את הדואר.
האלטרנטיבה שמצאתי הייתה הזמנת דברים עם חברת שילוח אחרת אז הייתי משתדלת לעשות ככה או ככה.
בכל מקרה היום היה אמור להגיע שליח לקחת חבילה כבדה מאוד שאחנו שולחים בשביל מישהו בארץ.
הזמנו את השירות, הדפסנו את הניירת והחלטנו לא להדביק כדי שאם יש צורה מיוחדת לסיפור הזה (פה להכל יש חוקים מאוד ברורים) שיסבירו לנו ונעשה את זה כמו שצריך.
צלצול בדלת.
אני רואה את הדוור השחור, חושכות עיני.
אני מזמינה אותו להיכנס לקחת את החבילה שעומדת צמוד לדלת בכל זאת 20 ק"ג לא סתם משהו...
הוא מסרב בתוקפנות ומדבר בגרמנית.
מסבירה לו שאני לא מבינה ומבקשת שיסביר באנגלית (כבר היינו בסיפור הזה לא???)
הוא אומר שאסור לו לדבר באנגלית, אסור לו להיכנס כי הוא עלול להרוס משהו ואין לזה ביטוח (מה בדיוק?
אין לי חרסינה בפרוזדור)! 
אני גוררת את החבילה החוצה, הוא רואה שהניירת שצריכה להיות עליה לא שם וחוטף ג'ננה.
אני מסבירה לו שרצינו לעשות את זה כמו שצריך ומבקשת שיסביר איך צריך, זה הכל.
הוא מתעצבן לוקח ממני את המספרים חותך את זה על הקו כאילו שאם טיפה יגלוש יתלשו לו את הידיים.
מדביק, זהו.
-סליחה? מה עם שאר הניירת שנשארה אצלי ביד עם כל הפרטים שצריך למכס?
-לא צריך את זה! 

- איך? אבל זה למכס זה מאוד חשוב? איפה לשים את זה?
- היית צריכה לשים בפנים ולא שמת זהו אין מה לעשות עם זה! אני חייב ללכת אני אמור רק להיע לקחת 5 ד'
אין לי זמן לזה!

- אבל זה לא יגיע יצטרכו לפתוח את זה באתר כתוב שזה חשוב! (אני מתעקשת).
אני מציעה ומדביקה את זה על צד החבילה למרות שהוא צועק בועוט ומבטיח לי שהיא לא תגיע כי לא הדבקתי
איפה שצריך. אני שואלת אותו אם הוא מעדיף שאני אפתח את החבילה ואכניס את זה פנימה ומסבירה שזה
יגזול עוד יותר זמן שאין לו!
הוא חוטף קריזה של החיים גורר אותי לאב הבית שיכניס בי שכל, אנחנו עולים במעלית הוא נעמד מולי,
 עם הגב אלי (!!!) עצבני רצח.
אני מצלצלת פעמיים בדלת אב הבית, לא בבית.

אני מסבירה שוב לדוור שאני רוצה לחסוך לו זמן שרק יסביר לי שנייה לאט מה צריך ונעשה את זה וזה יהיה
הרבה יותר מהר מלהתעצבן.

הוא אומר לי שהוא בן 59 והבת שלו 41 (מה קשור??? אולי הוא חושב שאני מתחצפת אליו!?!?) 

יורדים חזרה במדרגות, נחשפת בפניו ואומרת שגם פעם שעברה הוא גרם לי לבכות רק שידע...

שוב מול החבילה, אז איפה להדביק!??!?! 
אני נשבר ומתחילה לבכות, אומרת לו שאף פעם לא דיברו איתי בצורה כל כך תוקפנית בסה"כ רציתי לחסוך לו זמן
ולעשות את הדברים כמו שצריך ממש לא באתי להתחצף ולעצבן אותו והוא מתעצבן ומדבר לא יפה ואני לא מבינה כלום ובכלל אני לא מבינה גרמנית (אולי הוא חשב שאני צוחקת עליו שאני לא מבינה את הגרמנית שלו?!)
ושאני צריכה שיסביר לי כמו שצריך כדי שפעם הבאה אני אוכל לעשות את זה טוב שלא יצטרך לחכות...

בקיצור עומדת ולא יכולה להפסיק לבכות (פעם ראשונה בחיי שזה קורה לי מול אדם זר! פעם ראשונה!).

הוא מסביר לי שהגיע לגרמניה לפני 46 שנה כדי ללמוד (מה ללמוד אם זה היה לפני 46 שנה הוא היה בן 13!)
 ועכשיו הוא תקוע בעבודה החרא הזאת, אני מסבירה לו שאני מבינה כי גם ההורים שלי (ואני) הגענו מרוסיה לישראל והיה קשה והיה חרא והם גם עבדו בעבודות לא עבודות אז הוא לא צריך לחשוב שאני מתחצפת או מתנשאת או לא יודעת מה ושיהיה ברור דיברתי בקול הכי רגוע בעולם כן?
יש לי מימיקה מפותחת מאוד אולי היה נראה לו שאני באה אליו ב attitude אבל מזה ועד כל מה שהוא העביר אותי...
ועוד נתן לי הרצאה שהוא לא אוהב לראות נשים בוכות (אז למה הבאת אותי למצב הזה?!)
ושהוא רואה בי את אמא שלו (WTF בת כמה הוא חושב שאני!?). 
בקיצור הוא נלחץ מזה שאני בוכה התחיל להתנצל חיבק אותי ואמר שהוא לא רוצה שפעם הבאה בעלי יצא
אלא שניפגש בחיוך...
ממש...
אחרי זה קראתי שהיה צריך לחתום על הניירת ולשים בניילון על הקופסא, מה שגם חשבתי שצריך לעשות
ובסה"כ שאלתי אם ככה צריך והוא שפך עלי את כל החרא שלו וגם בסוף לא עשינו נכון... 
ועוד בגרמניה אי אפשר ואין כל כך למי להתלונן עליו הוא כמו איש ציבור כמו שוטר...
אמרתי לבעלי שזו הייתה הפעם האחרונה שאני מוכנה לראות את האיש הזה ושיטפל בחבילות שלו לבד....