ריח של גשם בקיץ

טוב זהו השתכנתי במרפסת, זה נהיה המקום הקבוע שלי לרגעים של שקט,
אני שותה כאן קפה, מקשיבה לטבע ולעצמי וגם מפריעה לכל זה עם הלפטופ מדי פעם.
הקיץ התחיל אבל הגשם לא נגמר אז חם יש 98% לחות ומדי פעם ברקים ורעמים מלווים במבול.
אבל כבר לא איכפת לי, הימים ארוכים זה ממש כמו יום ביומים ואני מברכת על זה 
וגם אם יש גשם זה עדיין חם אז זה לא מפריע לי בכלל.
הפינה השקטה שלי גדלה ומתפתחת בכל יום משהו צומח קצת יותר, רואים ניצנים וכל יום משהו משתנה.
זה המקום הראשון שאני יוצאת אליו בבוקר והוא לא מאכזב.
מעניין אם יהיה לי את השקט הזה גם בארץ או שזה אואזיס שיש רק באירופה (לא שטכנית יכול להיות פה אחד כזה).
מצחיקים החיים האלו איך כל פעם אנחנו בדאגות לעתיד ואף פעם לא בחיים את היום.
אני באמת משתדלת אבל זה לא פשוט, כמו שלא פשוט לקחת נשימות ולשמוע את השקט לאורך זמן, המחשבות נודדות. עכשיו, כשדי ברור לי שהסוף של הרילוקיישן מתקרב אני מתחילה לדאוג לדברים חדשים ושוכחת את החורף האכזר ואת השפה שוברת השיניים ואת כל החוויות הלא נעימות.
זוכרת רק כמה קל לחיות פה על משכורת אחת וכמה כייף להתעסק כל היום בעצמי באין מפריע
וכמה כל זה הולך להשתנות בקרוב אני מניחה.
אמנם אין תאריכי חזרה ואמנם אנחנו ממשיכים להזמין אלינו אנשים לכריסמס ומבקשים להמשיך להשכיר
את הדירה עוד, הבעל מראה סימני עייפות ולחץ קשים ורצון לחזור.
נמאס לו מהבוסית המקומית שהורגת כל ניסיון לדימיון וחידושים, מהחברה לעיתים ומלעבוד תחת מישהו חסר מעוף. הוא מרגיש שמיצה ושהוא כבר במקום אחר ובצדק אם שואלים אותי.
הוא כשרוני, יצירתי, סקרן וכבר הבין את המטריקס.
עכשיו נשאר שיציעו לו עבודה מצוינת בארץ והופ אנחנו בדרך.
אני מאוד מקווה שיתנו לו בקרוב מעבדה משלו שיוכל לבנות מאפס כמעט, לבחור את האנשים ואת הכיוון ולהתחיל לקצור את הפירות שכל כך מגיעים לו אחרי כל העבודה הקשה.
הוא יהיה בוס טוב, הוא סבלני אבל דורש, הוא מלמד ומקדם ומצפה מהאנשים שאיתו שיהיו בעניין, שיהיו סקרנים ושאפתנים. אני צופה לו עתיד טוב או לפחות מקווה שככה יהיה.
הוא אומר שהוא לא גאון ושיש הרבה יותר טובים ממנו אבל כמו בכל עסק מצליח אם תיקח אנשים שמחזקים את החוזקות שלך ומוסיפים את שלהם אתה מסודר. העיקר תמיד להיות עם האצבע על הדופק והכל ירוץ.

אני לעומת זאת יותר חוששת מהחזרה.
המעבר, איך ניקח הכל בחזרה, איך נתארגן בארץ.
זו חתיכת הוצאה ולמרות שההורים שלי כל הזמן מבקשים ממני להפסיק לדאוג ומסבירים לי שהכל יהיה והם יעזרו בהכל עדיין בא לי להרגיש גדולה ולהיות מסוגלת להסתדר לבד.
אז מה שנצטרך זה אוטו, רהיטים, מוצרי חשמל ועבודה בשבילי (בהנחה שנחזור כשלו כבר תהיה).
ראיונות, תהיות, לחכות, להתכונן, מרכזי הערכה...
לזה אני לא מתגעגעת, בכלל...
וגם לעיר שלנו.
לחברים שמזמן התבגרנו מהם ולהיות אתם מרגיש לי קצת כמו לחזור אחורה,
לעיר שכוחת האל הזו שאם לא ההורים שגרים שם לא היה סיכוי שאחזור לשם למרות שאני לא ממש מכירה אלטרנטיבות טובות יותר. 
לחיים הבינוניים האלו שנראים לי במבט מפה כמו מרוץ בתוך גלגל עכברים שלא זוכרים מה היה לפני שבוע ורק נזכרים בימי הולדת כמה זמן עבר. 
השהיה פה היא כמו חלון כזה קפיצה לצד אנחנו רואים את כולם במרוץ וקצת מרמים, חיים באירופה נהנים מחוויות אחרות בזמן שהם רצים ורצים...
כשאני חושבת על החזרה אני חושבת על המילה להתיישב ולא יודעת אם בקטע טוב.
זה תמיד קצת הפחיד אותי.
בזמן שחברות שלי כל מה שהן רצו זה להתיישב ואז להתחיל לרוץ רציתי משהו אחר.
ההתיישבות הזאת זה נראה לי כמו כניסה לרחוב אין מוצא והתקעות בעולם איזשהו שהוא קצת מבוי סתום.
אתה תקוע בחניה הזו וזהו.
אני לא אגיד שלא קסם לי הרעיון של גינה ועגבניות ועצי פרי וילדים רצים אבל איכשהו כשרעיון הילדים הרצים
קצת מטושטש לי בראש ובמקום תמונה יפה של איך כל זה יכול להיות התחלף בתמונה של בירורים, התיעצויות, ניסיונות ועתיד לא ברור ועכשיו כבר כולל ידיעת כל הסיכונים והאפשרויות הנוספות...
איכשהו במקום רעיון ורוד ויפה זה התחלף בסיוט ואולי קצת אכזבה.
הרי בגדול אנחנו פה בשביל זה אז איך מסבכים לנו הכל פתאום מה העניין, איך נצלח את הריצה הבלתי
מתפשרת הזו אם בדברים הכי פשוטים שהטבע אמור היה לדאוג לנו אפילו שם אנחנו כושלים?
אני מסתכלת מהצד ומבינה שנחמד לי על המרפסת שלי בעולם הקצת אחר שלי ומנסה להבין
מתי אני ארגיש שאני מוכנה להכנס לגלגל ולהתחיל לרוץ.

Oasis - Live Forever