בוקר טוב, או שאפילו לא יודעת מה יהיה כאשר תקראו כי אני כותבת בהמשכים.
עכשיו הכל אצלינו בהמשכים כי לא ברור מתי הפיצקולה קמה ומה קורה בכלל. עבר כבר חודש מהפעם הקודמת שכתבתי.
חודש משמעותי האמת, בגיל הזה הכל משמעותי כי כל שנייה משנה משהו.
היום כבר בוקר של השנה החדשה, תשפ"א (תהיה שנה פשוט אדירה חח).
כמובן שבגלל הסגר החג לא דומה לקודמו ולא הייתה בכלל כל כך אוירה, הפיצפונת קמה אחרי לילה טוב דווקא, היא פתחה קצת רווחים וכבר ישנה בלילה 5 שעות, אוכל ואז חוזרת לישון עוד 3 שעות ואז כבר אבא שלי לוקח אותה לטיול. הבנתי שבהמשך היא בכלל לא תקום לאכול בלילה ואז יהיה לנו לילה שלם לישון (לא יאמן!) אבל גם עכשיו אני מסתדרת עם ה 5+3 ועוד שואבת אחרי שהיא הולכת לישון. אתמול היא התעוררה בוכה ומ 6 בבוקר עד הצהרים לא ישנה, בכתה והייתה על הידיים. אני חושדת שאולי זה הברזל שאנחנו נאלצים לתת לה עושה כאבי בטן וגזים...
אז את רב היום העברנו בישיבה על כדור פיזיו (תודה למנהלת שלי (לשעבר כבר) שהמליצה לי והודות לי שהכרחתי את M לסחוב לי אותו מגרמניה ולא הספקנו בכלל לנפח אותו להריון אבל הינה מאוד עוזר חח) בשנייה שיורדים ממנו ומתיישבים, הופ הילדה מתעוררת ומתחילה לבכות!
אז כל התכניות שלי של להכין עוגת דבש ולשטוף רצפה (זה המינימום כי הדירה מטונפת ואני כל כך רציתי שיהיה נקי לפחות בחג, אז לא חג ולא ניקיון חחח) ירדו לטמיון. בעיקרון ההורים שלי הזמינו אותנו אליהם מן הסתם (גרים במרחק 930 מטר מאתנו) ואז התכנית הייתה לאכול אצלם ואז ללכת לשתות תה ו"לחגוג" עם הדודים שלי שחזרו לגור בעיר אחרי 4. למזלי יש לי ספח גם של ההורים כי גרנו שם וגם של הבית שלנו אז אני יותר גמישה מבחינת ניידות.
ועדיין עם כל זה הרגשתי קצת זיפת.
ב 14 כשאנחנו כבר גמורים מהקפיצות על הפיזיו (לפחות זה מול ה TV, היא כמובן לא מסתכלת..) הספקתי לסיים את כל 2 העונות של "החטא הקדמון" עם סקאלי וההוא מ 50 גוונים של אפור חחח, זאת לא סדרת מופת אבל אהבתי דווקא את המסרים האנטי מיזוגניים שהיו שם והושחלו בצורה שהיא לא מניסטית לפנים שאני לא מסוגלת כבר לראות אלא בצורה עדינה ומעוררת מחשבה. התוכן עצמו פחות אהבתי כי היה די צפוי ואם משווים בין סדרות בסגנון "The following" הרבה יותר מוצלח בעיני! בקיצור ב 14, אמא מתקשרת לשאול מה קורה ואני אומרת לה שהקטנה מעוכה ובוכה כל היום ואין לנו בכלל מצב רוח... ואז משהו נכנס בי פתאום כי הבנתי שאין שום הגיון בלא לבלות את החג יחד. אני מרימה את M, מארגנת את הקטנה ולוקחת בשבילה בגדי חג, כל השאר על אזרחי ומבקשת שאבא שלי יאסוף אותנו (את החזור כבר נעשה בעגלה כדי לטייל ולא לעורר חשד, לא שהיה צורך כי לא היו אנשים בחוץ וגם לא שוטרים). כשהגענו היא כבר נרגעה ואמנם הייתה הרבה על הידיים לפחות לא כל כך התעייפנו כי היא עברה מיד ליד וכל אחד תרם קצת, אפילו הספקתי לשאוב בסבבה.
אכלנו צהרים, אני הכנתי חלת בצל, כבר פעם שניה, מתכון סופר מוצלח אולי אוסיף בסוף עם תמונות ודגשים.
אחרי זה האכלנו את "הגברת לה" (יש את שפת דנסטון לתינוקות שמחלקת את הצלילים שהם מפיקים ל 5 עיקריים כאשר הצליל "נה" וצקצוקים למיניהם מסמלים רעב, אצלינו הצליל לה מככב רב שעות היום והלילה חחח אתמול היא אכלה כל שעתיים-שעתיים וחצי! נו לבריאות! מזל שיש לי אפליקציה שאני מקפידה להזין כי אחרת פשוט הייתי מרגישה שהיא אוכלת כל היום פשוט! והיא בעצם כן מקפידה על מרווחים. מה שכן בין ארוחות היא מנשנשת בהנקה פה ושם. כשהיא מצליחה להתחבר ויונקת יפה, זה הדבר הכי מתוק ושליו בעולם, אבל כשהיא צועקת ורוצה לאכול ולא מצליחה לינור, מתעורר בה נמר זועם ואני כולי בשריטות (עד ש M מציל אותי וכופף?! מלביש לה כפפות).
אז אחרי שללי שלי אכלה, הלכנו לדודים שלי ברגל, לא היה איש בחוץ, היינו בהרכב כמעט מלא חוץ מבת דודה שלי ובעלה וככה יצא שאנחנו 10 איש גם ככה. אני אפיתי חלות רימונים אישיות לקראת האירוע בעוד הקטנטונת במנשא עלי. היא די שונאת את המנשא אבל בסוף נכנעת ונרדמת. בד"כ אני לא מציקה לה אלא אם כבר ממש אין לי כוח אבל הפעם הייתי חייבת לסיים את החלות, אפילו בקושי עשיתי להן תמונה יפה וחבל...
כל ההקדמה הזאת, למה שחשוב באמת.
אני הרגשתי שאני קצת מוותרת על החג למרות שזה אחד החגים המרגשים בעיני, כמו סוג של נוביי גוד, התחלה חדשה והכל ואחרי השנה שהייתה, הרגשתי קצת מועקה בגלל המצב, אבל התעשתתי מהר כבר כשישבנו אצל ההורים שלי, 4 דורות למשפחה המהממת שלנו, כאשר כולם מקשקשים וסביב הפיצקולה ומתרגשים מכל מבט, כל מגע, כל חיוך, איך אפשר להגיד שהשנה הייתה פחות ממושלמת?
הדרך ללא ספק הייתה לא פשוטה, אבל הייתה לי חופשה לפני האישפוז ובאשפוז הבנתי (שוב) שהמשפחה שלי וM פשוט נדירים, הם היו איתי ועברו כל צעד בלי בכלל לחשוב שניה על עצמם או על הצרכים שלהם, כולם היו כל כך ממוקדי מטרה לעזור לי כדי שאוכל לעזור לעצמי שזה הידק את הקשר והאהבה שלנו עוד יותר! פגשתי צוות מדהים של אנשי מקצוע שהם לב אחד גדול שעזרו לי לשמור על אופטימיות, הלידה הייתה גיהנום מצחיק ותקופת הפגייה אפשרה היכרויות וטירונות הורות מוקדמת שגם עליה אני מודה ואז השיבה הביתה...
לחזור הביתה עם תינוקת מהממת, כאשר אני מסתכלת עליה בכל רגע שהיא ישנה עלי עם השפתיים הקטנות והמושלמות האלו שקצת נפתחות כשהיא ישנה בשלוה, השיער הרך שהופך לג'ינג'י והראש שמריח מחלב מתוק שבכלל לא מובן מאליו שיש לי, הידיים והרגליים הקטנות והמושלמות עם הציפורניים החדות שנראות כאילו היא יצאה מסלון יופי הרגע, כל הגוף הקטן הזה שהמשקל שלו עלי זה האושר הכי גדול ביקום, אז איך אפשר שלא לחשוב שזאת הייתה השנה הכי מושלמת בחיים שלנו?
בורכנו, נכון שזה לא פשוט, המחשבות שלי נודדות לעיתים למקומות קשים במיוחד כשהבכי לא פוסק ואני חסרת אונים אבל תמיד חוזר למקום אחרי שהכל נרגע...
הזוגיות שלנו עם M כמובן סובלת מחוסר זוגיות פיסית בשנה האחרונה ומיקמיק כבר גערה בי על זה אבל הביחד שלנו חזק ולמרות שהוא לא עוזר לי לנקות וזה משגע אותי, אני לא הייתי מסוגלת לעשות את זה בלעדיו. הוא השפיות בכל סיטואציה מטורפת, בכל בכי בלתי פוסק, עוד זוג ידיים לשיגעון ועוד חיוך ושיר לקטנה שלנו שעושה קונצים באוכל עד שהוא מתחיל לשיר ולהראות לה צעצועים (אז היא עוברת למוד הלם ומסיימת לאכול יפה חחח).
לפני כמה ימים היא התחילה ממש לחייך, חיוך מהמם, חיוך טהור ונקי, חיוך שמוחק את הכל מסביב ומסב טונות של אושר ומציף את הלב באהבה! היא גם התהפכה אתמול לראשונה מהגב לבטן, מהבטן לגב היא כבר מתהפכת כי היא שונאת לשכב על הבטן ולמדה שיש דרכים לעקוף את הסיפור הזה חחח
כל יום קורה משהו חדש, יש התפתחות וזה מדהים לצפות בזה!
רק לפני שנייה יצאנו מבית החולים כשהיא הייתה עוד רגע בת חודש ושקלה בקושי 3 קג ואז הופ, היא כבר בת 3 חודשים ושוקלת 4 ק"ג, באורך מעל 50 ס"מ וכבר יש בגדים שקטנים עליה!
בקיצור, רוצה לומר, שאחרי שהסתכלתי סביבי, הבנתי שהחג שלנו מאוד מאוד שמח בעצם!
ועכשיו קצת תוספות:
אמיליה (זה השם שרציתי לתת לה אבל בסוף החלטנו על שם אחר או יותר נכון שני שמות שבאורח פלא מרכיבים יחד את השם אמיליה, ככה זה כשהאמא כל כך עקשנית חחח, סתם, רק לא מזמן שמתי לב).
בכלל השם היה סוגיה כי כשעמדתי אצלה בחדר במהלך ההריון, הבנתי שאמיליה זה השם אבל כאשר היא נולדה, הרגשנו שזה קצת גדול עליה כי הייתה כזאת פצפונת והחלטנו ללכת על משהו קצר (גם ככה אני וM לקחנו את שני שמות המשפחה..). בקיצור בחרנו שם שהוא שילוב של אותיות השמות שלנו, דיברתי עם הנומרולוגית והיא אישרה שהשם מתאים, מודיעים למשפחה, מתחילים פרצופים! השם לא מוכר (זה השם הכי חרוש עכשיו), לא נראה לנו וכו'.. ואז אחי הצדיק הגדול אומר לי ששם עם שני י' לא טוב מבחינת הקבלה ושאוסיף עוד שם עברי כדי לאזן. התנגדתי נחרצות אבל בסוף הסכמתי וככה מצאתי משהו שהתאים לכווולללם (מיותר לציין ש M ניסה להתנגד אבל אחרי פרץ הדמעות הראשון אישר הכל רק שארגע)! הבעיה רק, שלילדה יש 4 מילים בת"ז...
בקיצור את הסוגיה הזאת עברנו איכשהו ודווקא כולם בסוף ממש התחברו לשם המלא שלה וגם לקצר, הם זורמים יפה יחד.
הצורך שלי לרצות את כולם גובה קורבנות, מקווה שאמיליה תאהב את השם האמיתי שלה, נו מקסימום תמיד תוכל לשנות בת"ז חחח
מחר היא כבר בת 3 חודשים כרונולוגי! לא יאמן איך הזמן פשוט טס!
אנחנו לאט לאט נשאבים אל תוך השגרה והיא דווקא בסדר, יש ימים מאוד קשים ללא ספק (כמו אתמול) ויש את הרגילים, טיטול, אוכל, גרעפס, לישון ופה ושם משחק על משטח. האמא המשוגעת שלה (אני) קונה לה כמות הזויה של צעצועים שחלילה לא יחסר ובכך משמרת את הכלכלה הסינית! אבא שלי צוחק שבסין כבר יש כפר על שמי ובדואר יש לי כבר פינה נפרדת. נו אז מה, מותר לי חחח
שעות הבוקר כשאבא שלי לוקח את אמיליה לטיול (כל יום חוץ מהימים שהוא נוסע לדוג, היא יצא לפנסיה מוקדמת בדיוק כשהתאשפזתי וזה יצא ממש נוח! הוא מאוהב קשות באמיליה וכולנו זוכים חחח). בשעות האלו אני מספיקה לישון או שאם נתנו לי לישון בלילה לעשות כמה דברים כמו לשטוף, לבשל, לשאוב, לכבס... או לכתוב :)
עכשיו כבר 9 והם בטח עוד מעט יחזרו ואנחנו ניכנס לשגרת ההאכלות וההרגעות אז זמני פה קצר.
אני רק אוסיף כמה מתכונים ואשוויץ בהצלחות שלי וזהו:
חלת בצל לינק למתכון מתכון מעולה ודי קל!
רק לשים לב לכמה דגשים:
* חצי מכמות המים, הייתי מוסיפה 200 בתור התחלה.
* את הבצל המקורמל לקרר טוב לפני ההוספה (למרות שלא הרס לי גם כשהוספתי חם).
* אחרי הוספת הבצל, הבצק נהיה ממש רטוב, להוסיף קמח, כמה שצריך כדי שהבצק "ירגע".
בגדול השינוי היחיד שלי היה להוסיף חמוציות ולדעתי אפשר עוד דבש ולעשות אותן מתוקות יותר.
מבחינת הצורה אני לא ממש עשיתי הפתחה שנייה שיכלה לאפשר לי לארגן שוב את הלחמניות לצורת כדור ושלא ינזלו לצד חחח אבל כמו שהרימונים שונים ושום דבר לא מושלם, ככה הלחמניות שלי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה